תבונה ורגישות

לאדון מרפי היקר יש תקפיד מאוד חשוב בעולמנו. עם כמה שהוא תמיד יהיה הילד המעצבן הזה שכולם שונאים בכיתה, הוא משקף לנו את המראה של עצמנו, או שאולי למה שהיינו רוצים שנהיה. כשמרפי בא לבקר, זה מאוד מוזר לראות את החיים שאין לך חולפים נגד עינייך.

כשעוברים שברון לב שמטלטל לך את היום יום, תמיד נראה יותר ויותר זוגות מאוהבים סביבך שעד עכשיו בקושי ראית שבכלל קיימים כאלה. ותמיד כשאתה מרגיש שאתה נכשל במשהו שעבדת עליו כל-כך הרבה זמן, אתה שומע על מישהו שדווקא זה הלך לו בקלות ואיזה קטע – הוא גם הצליח. אם עד עכשיו היית אופטימי עם חוזקה מטורפת בעמידה בקשיים – פתאום אתה לא מוצא את הכוחות.

השבועות האחרונים שאני עוברת הם לא כל כך פשוטים עבורי. אני עייפה כבר ממרפי, מה שגורם לעסק שלי שנקרא "שניה הדר" להיראות עייף, חסר אנרגיות, לא חיובי כלכך ואולי גם קצת ציני. כי דווקא כשאת מנסה להתעלות על הקשיים והמשברים ולהגידכמו בדרך כלל "אני יכולה" מגיעים כל מיני נגזרות של מרפי עצמו.

את רוצה להרגיש שאת בוחרת נכון – אבל חברות שלך קצת סקפטיות. את מאמינה שאלוהים איתך בבחירות שלך – אבל הבחירה שלך כבר לא מאמינה באלוהים.
את רוצה קצת שקט – אבל כל היום יום שלך הוא רעש אחד גדול.

פתאום מרגיש שמרפי הפך בלי ששמתי לב לעובד המצטיין של החודש שלי והוא עובד במרץ רב כדי לא לפספס שום דבר בחיי שיגרום לי להתערער. מרפי? מי אתה? או שזה פשוט ניסיון מאלוהים?

באחד הערבים השבוע ישבתי בחנות שהתחלתי לעבוד בה לאחרונה והסתכלתי על הגשם שיורד ושוטף בכזאת עוצמה את רחובות תל אביב שתוך כמה דקות הפכו לנהרות העיר.
ובתוכני הייתה תפילה קטנה שהמים הטהורים האלה אולי יוכלו סוף סוף לשטוף ממני גם מעט מהחששות, מהציניות ומהפסימיות שנערמו אצלי בלב.

ואז התחלתי לחשוב על אמונה. מה אלוהים מסמן לי? אולי שלא מומלץ להיות אופטימיים כל כך? אולי פסימיות היא דבר שעליי להתחיל לצרוך על בסיס יום יומי בכמויות קטנות כדי ליצור מן שכבת הגנה מסוימת על הלב שלי? כי אם לא, איך מתאוששים כשהמציאות הולמת במערכת האמונה שלנו ואהבה, שלא כמובטח - לא תמיד מנצחת. פתאום צריך לתת קצת יותר מקום גם לתקשורת נכונה, הבנה, כבוד ודאגה לאחר?
האם תקווה זה סם שאנחנו צריכים לשקול גמילה ממנו?
בתור אדם שמאוד מאמין, מחובר ואוהב את אלוהים היה לי קשה לשמוע את המחשבות האלה רצות לי בתוך הראש, לרגע לא הכרתי את עצמי. לא רק איך שאני מתנהגת חדש לי, אלא גם מה שאני חושבת חדש לי.

ואז אתה מקבל משום מקום סימן קטן מאלוהים שהוא כאן - המלאך השומר שלי בדמות אדם התקשר אליי, אמא שלי.
"זוכרת את הסרט תבונה ורגישות?" שאלה אותי. בטח שאני זוכרת. סרט דרמה ארוך וכבד שלא היה לי אף פעם אומץ או כוח לשבת ולראות אותו כי דעתי שסף הרגישות שלי דק. ואמא רצתה שנשב לראות אותו יחד כבר כמה פעמים, אבל כבר אחרי הדחייה השלישית שלי היא התייאשה וראתה אותו לבד.

"תקשיבי, ותהי מרוכזת למשפט שאני הולכת להקריא לך.."
"כולי אוזן אמא" היא שומעת את האנחה בקול שלי בטלפון כל יום בשבועות האחרונים, אבל היא גם שומעת בהם את הצימאוןשלי לאיזה פיסת מידע חדש שיחזיר לי את החיוך.
"אין זו אהבה אם משתנה היא בהכרה בדרכה שינוי, או תלויה בדבר, ובטלה כשהדבר בטל. לא כי אות נצח היא ומשקיפה על סערות בלא נועה."
הייתי צריכה בחלק מהמשפט היפה הזה פירוש רש"י קטן לא אשקר, אבל המסר היה ברור לי.
שדברים חזקים כלכך כמו אהבה ואמונה שהם ניסים שמעל הטבע, לא יכולים להיות תלויים בשינויים חיצוניים. הם יכולים להיות – כשהם מעורערים.
ואולי זה מה שמרפי ניסה להראות לי השבוע, את האמונה שלי שקצת הלכה לאיבוד.

ואולי עם קצת יותר תקווה, אצליח להחזיר אותם לסל התרופות שלי

אמונה, אהבה תקווה. זה הבסיס להכל.

ממני אליכם,

שניה.