מה סבתא שלי הייתה אומרת על זה?

יש דברים שקורים בחודש התשיעי להריון, שמקבלים כותרות יפות למצבים רגשיים קשים במיוחד. כמו למשל "קינון" מלשון להכין את הקן. זה לא קינון, זאת קנייה ריגשית פרו מקס במיזוג יחד עם חרדה ביצועית. שחס וחלילה לא יהיה לך כל מה שצריך לתת לתינוק ברגע שהוא נולד, שחלילה לא יחסר דבר וכמובן איך אפשר גם בלי לפנק את עצמך באיזה שניים, שלושה עשרה דברים חדשים ומפנקים כי מה קרה? לא מגיע גם לך קצת?

אז אתמול הייתי בסופר פארם ועמדתי (רק) עשרים ושלוש דקות מול עמדת סבוני הרחצה לתינוקות.
פעם הייתי מסתכלת על העמדה הזאת ופשוט חולפת על פנייה, היום? קוראת תוויות אחוריות, מרכיבים, מרחרחת, עם שמן, בלי שמן מה עדיף? מנסה לבחור בין ה"אקסטרה סופט" לבין ה"סופט קר" ומתבלבלת עם עצמי עוד ועוד.

תמיד במצבים כאלה כשאני תופסת את עצמי על חם מגזימה, אני חושבת על סבתא שלי. גם היא הייתה ככה לפני הלידה? כלומר, לפני כל הלידות שלה? אם לדייק, 11 הלידות שלה?
11 ילדים היא קילחה עם ד"ר פישר? או עם סינטבון בסיר של הקוסקוס? התלבטה בין לידת מים טבעית לבין אפידורל? או שפשוט השכנה מהבית ליד יילדה אותה בסלון? ככה על הדרך כי היא בדיוק עברה ברחוב. דיקור סיני? שיאצו? אולי פיטוצין ולגמור עם זה? או פשוט לצרוח את נשמתך עד שיעבור זעם?
אוי סבתא, אם היית פה עכשיו כמה היית צוחקת עליינו. היית בטוח אומרת לי שחבל על הכסף ושכל מה שתינוק צריך זה רק ציצי, אהבה וחום. ואתם יודעים מה? אני מאמינה לה.

בדור של היום רוגע או מינימליזם נתפס אצל רבים כ"חוסר אחריות" או כ"שאננות". ומי רוצה להיות או להיתפס כשאנן חסר אחריות? חברה שאלה אותי לפני שנכנסתי לחודש שמיני אם כבר קניתי שידה, עריסה, לול, בגדים, חיתולים, האם עשיתי קורס הכנה ללידה, קורס הנקה, קורס עזרה ראשונה? וכל מה שמצאתי בארגז הכלים בראש שלי שיכלתי להוציא לה היה "לא לא לא..מממ עוד לא". בדור של סבתא שלי, שאלות מהסוג הזה בכלל לא היו רלוונטיות. כי פשוט לא היה מה לעשות חוץ מללדת ולהתפלל לטוב. בדור של היום, את מודחת ישירות ל"אי האימהות המזניחות" בלי שאלה בכלל. מה שיכול להיות מובן, בכל זאת התשדרגנו. אנחנו כבר יכולות ללדת בחדרים עם מיטה מתכווננת, אמבטיה, תאורה עמומה, מוזיקה של פכפוכי נחלים, ובעל שעומד להתעלף.

אין כבר שום צורך להזעיק רגע את השכנה מהדירה ממול שתבוא רגע תיתן יד כי הבעל פשוט בעבודה.
השבוע היה 11 חודשים מאז לכתה של סבתא שלי. ואין זמן טוב יותר מלהרגיש את הנוכחות שלה, בעיקר ברגעים אקראיים בחיי כמו למשל לבחור סבון רחצה לתינוק. מריחה סבון אחד ונזכרת איך היא הייתה מקלחת אותי, איך הייתי מסתכלת עליה ועל אמא שלי ביחד ולראשונה מבינה באמת מה זה כוח של אמא ובת, איך היא הייתה עומדת ומכינה סירים למשפחה שלה ולשכונה שלמה שנכנסה ויצאה מהדלת כל חמש דקות. תמיד עם כל אחד הייתה שלווה, סבלנית ומאירת פנים לא מאבדת את העשתונות.

והזיכרונות האלה מעלים בי את הספק האם אני אי פעם אצליח להיות עשירית ממנה או מאמא שלי?
ואולי התשובה היא חד משמעית לא, אבל אולי היא גם ההזדמנות לנסות ולהיות הגרסה העכשווית של שני הנשים המופלאות האלה. עם הפינוק, עם האלטרנטיבות החדישות ביותר, עולם של חדש עם נגיעות של ישן, ערכים ושורשיות עם קדמה וטכנולוגיה. זה לא כל הסיפור שלנו גם ככה? זה לא עם ישראל? כשסבתא שלי יצרה את אמא שלי, היא יצרה ביציות שייצרו אותי, זה לא כל המשמעות של דורות על גבי דורות? ומה קורה לי עכשיו? אני חווה הארה?

"את בסדר?" פתאום קול מחוץ לראש שלי קטע לי את רצף המחשבות "כן כן אני פשוט.." ניסיתי לענות "למה את בוכה?" הסדרן מהסופר פארם שאל בכזאת ישירות דואגת
"זה בדיוק מה שרציתי לשאול" עניתי, "יש לכם כזה גם ב'אל דמע'?"

ממני אליכם הם המון אהבה,
שניה.