תערוכה חדשה לאמנית מעיין

לפני כשנתיים וחצי, הציירת, הישראלית –אמריקאית החוזרת בתשובה מעיין שטיינברג המכונה בשמה המקצועי האמנותי "מעיין", חזרה הביתה לירושלים מטיול בחו"ל כדי לגלות כי הסטודיו שלה נשרף כליל.

כעת, כעוף החול היא קמה מן האפר הדו משמעי, ומציגה  את יצירתה החדשה ביותר, "מחוץ לחושך", שנוצרה מאפר האש, כמו הארכיטיפ המיתי של עוף החול, העולה מתוך הרס לוהט לחיים מתחדשים, עולה יצירתה של האמנית מן השרידים החרוכים של העבר עם קול חדש המושרש בהישרדות ובזיכרון.

מעיין היא אמנית המשאירה הכל על הבד. התת-מודע שלה, הדם והדמעות עוברים דרך הצבע והכל מביע כאב אוניברסלי וניצחון כמו שרק אמנות גדולה באמת יכולה.

מדברי מעיין: "מתוך חיפוש דרך להבעת קשת רגשותיי אני נגשת אל בד הציור גדול הממדים, אני שואפת להזמין את הצופה להביט לתוך עולמי הפנימי, על ידי שימוש בפלטת צבעים בוהקים ומשיכות מכחול עזות ושכבות צבע רבות מתחיל הדיאלוג שלי ,אני מתחילה בניסיון לתרגום הדימוי מתלת מימד לדו מימד אל הבד , תהליך העבודה מזמין שימוש בשכבות צבע רבות, ומשיכות מכחול עזות המייצרות חוויה של מסתוריות מסקרנת אצל הצופה בעבודה המוגמרת.

אני שואפת כי הצופה בציורי ירגיש חלק מהעבודה ויעבור חוויה רוחנית".

התערוכה המוצגת בימים אלו במלון ממילא הירושלמי. בביקורה בחו"ל, בביקור אצל משפחתה בארצות הברית, נודעו למעיין החדשות הטראגיות שהסטודיו שלה, שנמצא בשכונת תלפיות בירושלים, נשרף מהמסד עד לטפחות. ממרחק אלפי קילומטרים לא היה דבר שתוכל לעשות, אלא לסמוך על הדיווחים הראשוניים ולקוות שלא הכול אבוד.

כשחזרה לארץ, נכנסה מעיין לסטודיו ההרוס שלה בלי לדעת למה לצפות. הכל היה שחור - 28 ציורים, רישומים אינספור, כלים, צבעים, מסגרות ... כולם חרוכים עד היסוד. היא התאבלה על האובדן הקשה ולא יכולה הייתה ליצור במשך שבעה חודשים ארוכים.

לשם נחמה והדרכה, פנתה מעין לתורות רוחניות: אז החלה ללמוד את האדמו"ר רבי נחמן, מגדולי החסידות, שלימד את המושג "ירידה לצורך עליה" - נופל, כדי לעלות. הצמיחה, אמר הרבי, אינה ליניארית - אלא כדי לעלות, יש לרדת תחילה. במילים אחרות, החושך העמוק ביותר יכול להיות הכנה לאור חדש. הוראה זו הפכה את מקור ההשראה שלה ונתנה לה כוח לחזור לסטודיו שלה.

מעיין פנתה גם לעידודים מבחוץ של הפיכת כאב ליופי או לחוסן. במשך שנים רבות, היא נמשכה אל ריקוד הפלמנקו, הן לריקוד והן למוסיקה. הקולות הקודרים הפכו לתקווה, ולכדו אותה והפכו את האובדן לרצון אמיתי ביצירה מחודשת.. במהלך התהליך  בהשתוקקותה לתנועה זו היא נתקלה במילה 'דואנדה' – ומילה שהפכה למקור השראה נוסף עבודה.

דואנדה נובעת משמו של יצור קסום בפולקלור הספרדי. בהקשר הפלמנקו, הוא מתאר את התהליך של שינויים דרמטיים בקצב של מוסיקה וריקוד.

כך, למשל, היללות האבלות של זמרת או מחוות איטיות של רקדנית המסתובבות לכאורה ללא אזהרה, אחר כך השינויים בקצב והשיר או הריקוד פורצים בעוצמה פתאומית ועזה. המעבר הזה, מאבל לריקוד, הוא המהות של "דואנדה".

חזרתה האיטית של מעיין לסטודיו שלה, להוראתו של רבי נחמן ולזמרתו של מוזיקאי הפלמנקו. מתוך המחוות הקפדניות, הנמדדות, של הרמת המכחול הראשונה שלה והחלקת משיכות המכחול הראשונות על הנייר, מתגלה כוריאוגרפיה רודפת. הצעדים המפחידים מתוך הצללים הם תזכורות של אובדן ותחילת חיוניות חדשה מן השרידים החרוכים של העבר. בסופו של דבר, מתוך החושך, מתעד את מסע העלייה של האמן מן התקופה האפלה ביותר.

אומרת מעיין: "הדחף החיוני המניע את היצירתיות האמיתית והאותנטית הוא החושך הזה, המתגלגל במוות עצמו. עם זאת, ברגע זה של שחרור משמח, המוות נדחק הצידה, והופך לצופה רק מול החיים המחודשים".

^{נעילת התערוכה: 28.2.018}

^{שעות ביקור: כל היום מלון ממילא , רח שלמה המלך 11}

^{שדרות אלרוב, ירושלים}