אהבה באדום- טורי דעה

  שתי אדומות, דשא אחד
ליאור זנו, אוהדת הפועל קטמון 

זה רק אנחנו והנאמנות
דן בן שטרית, אוהד הפועל ירושלים

איחוד. איחוד איחוד איחוד. נדמה לי שזו המילה ששמעתי והגיתי הכי הרבה פעמים בשבועות האחרונים ובהפרש גדול מהאחרות.

כן איחוד, לא איחוד, כן גמיש, לא גמיש, מה האינטרס של גמיש, כמה חובות יש להפועל ירושלים, 6.1 מיליון? 5.2 מיליון? ראש בריא למיטה חולה? קהל אדום גדול ומאוחד! איחוד היסטורי, אילו התחייבויות קיבלנו ואיפה בכלל יוסי סאסי, שקצת נשכח בכל הסיפור? ראשי כבר סחרחר עלי. ראשם של כולנו, אוהדי הפועל ירושלים מכל קצוות המתרס, סחרחר עד מאוד.

אני ליאור, אוהדת הפועל ירושלים מאז 2007, הקמת הפועל קטמון. כן כן, אני מאותם "אוהדים חדשים", "אוהדי המיזם".
כזו שלא ידעה את סאסי, שלא סחבה במו ידיה את חמוריונה במעלה ההר, לא קראה את אבל בהסתדרות ואת אתר ההנצחה ולא גדלה על ברכיו של סלמן עמר. ובכל זאת, אוהדת הפועל ירושלים. כזו שלפעמים מזמזמת את השיר של רונן שוויג וקוראת לאמיר גולה "אלוהים". כזו שלמרות החששות מאיחוד מוכנה לשלם מכספה על מנת להשיג את מטרת העל – איחוד אדום היסטורי בעיר, כינוס כל אוהדי הפועל ירושלים באשר הם תחת גג אדום שחור אחד, אלו שנותרו בקבוצה המקורית, ואפילו אלו שמנאצים ומשמיצים את קטמון תחת כל עץ רענן.

אבל עם כל זאת, לא במחיר שעלול לרסק את שתי הקבוצות כקבוצה מאוחדת ולסתום את הגולל על הניסיון ההירואי הזה להצלת הפועל ירושלים, שמבחינתי החל עם הקמתה של קטמון לפני 6 שנים, ומבחינת אחרים מתבצע על ידי הישארותם בקבוצת האם.

לא אלאה אתכם בפרטים היבשים של תנאי האיחוד, אספק סיבות לכישלונו הנוכחי או אפנה אצבע מאשימה. המספרים והמסמכים הפיננסים פרושים במקומות רבים ברחבי הרשת וכל אוהד שמעוניין בכך יכול לאתר אותם בקלות ועדיין למצוא בהם סימוכין שיאשררו לו את גרסאותיו שלו. רק אומר זאת – יש לי ביטחון מלא בהחלטת הוועד המנהל שלי, של הפועל קטמון, ואני גאה גם במחויבותו לאיחוד ועומדת מאחורי החלטתו כי הסיכון גדול מדי.

אני נשמעת, גם לעצמי, מאוד ממלכתית, אבל ככה זה כשאתה בוחר בעצמך את ההנהלה שלך, וזו מצדה נוהגת בשקיפות, נותנת לך ולמאות חברי העמותה האחרים מידע כשאתה מבקש ומזמינה אותך להתקשר אליה בכל שעה.

ולכל אלו הטוענים כי האיחוד הנוכחי הוכשל על ידי מנהלי הקבוצה אורי שרצקי ואשר גולה בשל אינטרסים אישיים, הרשו לי להרים גבה או שתיים ולספר לכם כי קטמון אינה מיזם של איש אחד. כי הוועד המנהל שכולל כעת את ירון דוויק, מרכוס גרשקוביץ ואיתן פרי (ועד לשבוע שעבר גם את עומרי שיינפלד) הוא זה שמקבל החלטות, והוא גם זה שהוביל את יוזמת האיחוד במסירות אין קץ. ואוסיף כי אורי ואשר הם אנשים ישרי דרך, וגם הם רוצים איחוד בכל ליבם.

לאחר שכל זה נאמר: כרגע נראה לצערנו הגדול כי אין איחוד, ועונה קשה עד מאוד עומדת לפנינו. עונה בה ייפגשו שתי קבוצות הפועל ירושלים על הדשא. עונה שלמרבה הזוועה תפגיש את שני קצותיו של הקהל האדום הגדול של הפועל ירושלים ותעמיד אותו זה מול זה. ולי רק נותר לקוות, בשם רוב אוהדי הפועל ירושלים באשר הם, שנצליח לעבור את המשוכה הזאת ואם אפשר, שנשתף פעולה. בסופו של דבר, חייבים גם בשבר העמוק הנוכחי לנסות ולאחות את הקרע הקהלי. כי אין לי ספק שבסופו של דבר איחוד יקרה, אין תסריט אחר. ככה זה כשאפילו אני, אוהדת מיזם שכמותי, רוצה לחזור הביתה.

כשאני משיב לשאלה: איזה קבוצה אני אוהד ; אני נתקל בפרצוף מופתע שנלוות אליו נימה מזלזלת. אני מכיר אותו, למדתי להתרגל אליו. "הפועל ירושלים?! יש דבר כזה!? אתה מתכוון 'קטמון'...(?) לא קל להיות אוהד של קבוצת כדורגל. זה נעשה קשה עוד יותר כשאתה 'שאוב' לקבוצה קטנה מחוץ לאור הזרקורים, שלאורך שנים ידעה מעט רגעי נחת ובעיקר מורדות כאובות.

"בחייך דן, עזוב, זה כו-לה כדורגל" אבא שלי נוהג לומר כשאני רק מזכיר את השם 'הפועל ירושלים'. בכלל, אני חושב שהוא הדוגמא הקלאסית ל"אבולוציה ההפוכה" של אוהד כדורגל ישראלי. זה מתחיל בלהט כשאתה צעיר, הולך למשחקים (כשעוד הגיעו מצוידים בטרנזיסטור ושק גרעינים) ועוקב אחרי כל כתבה בעיתון. - פה רצף הפסדים שם משבר ואתה הופך להיות מה שמכונה "אוהד הצלחות". – ירידת ליגה, אכזבות...וזהו אתה כבר אדיש.

אוהדי הפועל ירושלים בכדורגל (כן, יש כאלה!) אינם כך. פיתחנו עור של פיל בכל הקשור לכשלונות, ראינו הכל. למדנו לספוג מעבר של סמלים לבית"ר היריבה השנואה, סכסוך "עקוב מדם" בהנהלה, ירידה לליגה א' ומשחק אחד ארור ברעננה בו הרגשנו שהעולם חרב עלינו. קיללנו, אהבנו, שנאנו ועדיין הקול הפנימי שר: "אחרייך כל שישי וכל שבת-הפועל יש רק אחת". נאמנים.

לפני כחודש, כמה ימים לפני משחק העלייה (הידוע לשמצה) של 'קטמון' ללאומית, התקשר אלי חבר ותיק, שבין היתר היינו צמודים אחד לשני ביציע ומאז שנת 2004 הפסיק לפקוד את טדי. "אתה בא בשישי לטדי"? הוא שאל. לפני שהספקתי לתקן אותו בכך שהפועל משחקת בכלל ביום שני נגד מכבי פ"ת, הוא אמר "נו, למשחק של קטמון..."

פתאום זה הכה בי. קם דור 'חדש-ישן' , אם תרצו- בוגדים, שפשוט מחקו את הפועל ! כמובן שסירבתי בנימוס והשבתי לו: "לפעמים יש אכזבות והפסדים אבל קבוצה לא מחליפים".

כידוע, בירושלים קיימת מזה 6 שנים קבוצה אדומה נוספת המתיימרת לייצג את הפועל ירושלים, מורשתה וערכיה. מיזם קבוצת האוהדים התחיל בקול תרועה תוך הצבת היעד: לפרק את הפועל ירושלים. חבורה גדולה של אוהדים, שכיום נמנית באלפים, מאסה (ובצדק) בניהול הכושל של סאסי ויונה. רבים אז אמרו: "זו שאלה של זמן עד שנטהר את הקבוצה והיא תחזור להיות שלנו".

למען האמת אם מסתכלים מהצד, קמה לראשונה בארץ קבוצת אוהדים, פיקנטית, שאוהדיה הם בשר מבשרינו. הצבע, הצעיפים והדגלים, השירים – אז לכאורה זה קסום (אפילו נכחתי במשחק הראשון נגד נחלת יהודה, "רק לבדוק" אמרתי לעצמי "לא מחייב"...) כל התפאורה בגבעת רם היתה כמעט זהה, חוץ מדבר אחד. היתה חסרה שם הנאמנות. אני זוכר שלאחר מכן הדהד בתוכי מן קול פנימי שאמר "בית לא עוזבים".

מאז, הפועל ירושלים עוברת תהליך בריא. ויקטור יונה בחוץ, עלינו ליגה, משקיעים חזרו להתעניין, נבנה סגל שחקנים עם שלד טוב, ביססנו את מעמדנו כקבוצת צמרת בליגה ואפילו סאסי לא בתמונה. מה שחסר עדיין הוא הקהל האובד.

בצל העובדות הנ"ל, כל קיץ מתקיימות שיחות בין שתי הקבוצות על ה"איחוד" המיוחל. השנה היה נדמה שהכיוון חיובי ואוטוטו זה קורה. היה ברור שמדובר בתהליך לא פשוט עם משקעים אובייקטיבים אבל ככל שהזמן עבר התבהרה התמונה – המכשול הגדול ביותר הוא אגו ואינטרסים. אם בעבר הקושי בוויתור על הכבוד נתפס עם הצד של הפועל, נוכחנו לדעת השבוע שבקטמון יש קבוצה מצומצמת של אנשים שהפכו לעסקנים שמאוהבים במיזם שלהם.

במהלך המו"מ המייגע הלכו ונסגרו החובות, הצד של הפועל רק ויתר והתכופף וכל רגע צצה עוד דרישה מהצד השני. בקטמון מודים בכך 'שאיחוד' פירושו מבחינתם השתלטות ומחיקת כל סממן להפועל ירושלים המקורית. (או בשפתכם המזלזלת "הפועל סאדר")

הנהלת קטמון, שרצקי, גולה ושות' – קבוצת כדורגל בליגה לאומית היא לא תנועת נוער. אם אתם רוצים קבוצת אוהדים חזקה שתחזור לימיה היפים - תנו לאוהדים להחליט. ההתנהלות שלכם מזכירה לי את משאל מתפקדי הליכוד לפני תוכנית ההתנתקות. הוחלט כי "חברי העמותה" הם אלה שיצביעו על סוגיית האיחוד (מה שכנראה היה עובר ברוב ברור) אבל 'הוועד המנהל' לא בדיוק ספר אותם והחליט לבדו.

העיקר שמדברים שם על שקיפות והליך דמוקרטי. אני מדבר כל הזמן עם חברים מקטמון. כמוני, גם הם קיבלו קשה את הבשורה. לאחר ששכחו גלי הספינים, הספקולציות והדיסאינפורמציה שעלו בשבועות האחרונים, ההבנה שדרבי אדום הוא אסון ולא פחות צריכה להביא לחשבון נפש כל אוהד.

לכם: אוהדי הפועל קטמון (שעד לפני כמה שנים התחבקנו אחרי גולים): בואו היתה, תחזרו לאהוד את הקבוצה עליה גדלתם. איחוד כוחות ביציעים שייתן דחיפה לקבוצה ולא איחוד של גימיקים (שפעם היו לו כוונות טובות).אני מאמין שיבוא היום בו נוכל לשחזר את העבר."קיצוניים" יש בכל מחנה משתי הקבוצות. אפשר לזהות אותם בקלות מתלהמים בטוקבקים ובפורומים. לעומתם ישנו רוב גדול, רוב שפוי שכיום רוצה לחזור לקבוצה אחת, הפועל ירושלים.

חברים, אוהדי הפועל ומי שעוד מתלבט – זו שנת המפתח. וכשהבנו שקטמון יבואו להלחם על הזכות לאחוז בשם "הפועל ירושלים", מחוזקים בסוללת עיתונאים, אנשי יח"צ ומקורות מימון. ייתכן והתנופה של קטמון (שכרגע בשיאה) רק תגבר, עד שזה יפגע בנו בבחינת "הגולם ישתלט על יוצרו"

ואנחנו... אנחנו נהיה שם כמו תמיד, לצד הקבוצה, רק אנחנו והנאמנות לסמל. מעטים מול רבים, צנועים, עד הסוף (שלא יגמר לעולם...)

מזל ש"זה רק כדורגל".