מיומנו של אוהד אדום מאילת

ספטמבר. שבת. מחזור ראשון. חולצה אדומה. תיק קטן עם מים ופיצוחים. נכנס עם אבא לאוטו. אחרי כמה דק' נסיעה כבר רואים צעיפים אדומים משתלשלים מחלונות רכבים, מריחים את האווירה, ההתרגשות צוברת תאוצה.

קצת דוחק בתור ואנחנו בפנים. איזה כיף, לחזור לכאן אחרי כמה חודשים, הציפיה הגדולה הולכת לקבל מענה עוד כמה דקות. בינתיים מגיעים ליציע, עולים במדרגות ויושבים במקום שנראה סביר. ממול, יציע אבן קטן, מימין, יציע קטן ומקורה, ומשמאל מגדל גבוה. האדומים עולים למגרש. מולם אני מזהה בחולצות כחולות את אמיגה, אוננה וקביליו המתולתל.

ככה התחילה עבורי לפני כ- 30 שנה עוד עונה של הקבוצה האדומה שלנו.

מאז ועד היום השתנו הרבה דברים- גדלתי קצת, הפועל ירושלים דאגה להרבה רגעי שמחה וסיפוק מול רגעי צער ואכזבה, עליות ליגה וירידות, גמר גביע מצד אחד וליגות נמוכות מצד שני, אני כבר אבא שהולך עם הילדים למשחקים, אבא שלי רואה את המשחקים מלמעלה למעלה ואני היגרתי לדרום הרחוק.

בשנים האחרונות נולד משהו חדש עבורי ועבור עוד כמה אלפי אנשים אדומים שכמותי. הקמנו קבוצה, קבוצה אדומה, קבוצה שלנו, קבוצה שמסמלת עבורי המון הן בהיבט של אוהד כדורגל במדינה והן בחיבור האישי.

אני רואה בתהליך הקמת הפועל קטמון יוזמה, יצירתיות וחזון, שכנראה צצו בדיוק ברגע הנכון.

יש משהו ב"וייב" של הקבוצה שבא מהלב, מהנשמה ומהסמל והאמת היא שכל אוהד כדורגל מחפש את האלמנטים האלה בקבוצה שהוא אוהד.

תרומה וחיבור לקהילה בעיני זה חובתו של כל אדם וכל גוף. להחזיר משהו לקהילה שבזכותה אנו קיימים וממנה ניזונים. נושא זה מודגש בפעילות השוטפת מול בני נוער, בשכונות ובקהילה ומגיע אף ליציע שבו ניתן לראות משפחות שבאות בהרכב מלא לחוויה.

רוח הספורט נמצאת לדעתי אצל כל אחד שמחובר בדרך כזו או אחרת למיזם המדהים שנקרא הפועל קטמון. אני לא מכיר קבוצה בארץ שבתום הפסד נוסף ברצף של ארבעה (בתום העונה הקודמת), ובעקבות כך מפסידה עליית ליגה, רצים השחקנים לקהל שמוחא כפיים ומעודד אותם. זה היה אחד הרגעים המרגשים שחוויתי במגרשי הכדורגל.

זאת הפועל קטמון בשבילי- היסטוריה, מסורת, גאווה, ערכים, חברות, משפחתיות.

זאת הפועל קטמון שבגלל מה שהיא, אני מתניע את האוטו ביום שבת הקרוב, ונוסע עם הבן שלי, חולצה אדומה ושקית פיצוחים מאילת עד למגרש טדי.

שתהיה לכולנו שנה טובה ואדומה, ערן כץ.