"בוא נרקוד עד אור הבוקר"

עשרות סרטים, ספרים ואפילו מחזות זמר יצאו בשנים האחרונות, על טרנד ריקודי הרחוב שתפסו את לב ליבה של סצנת חיי הלילה בעולם ובמיוחד בארצות הברית. רוב הסיפורים נשענים על הבחורה העשירה, רקדנית הבלט, שמתאהבת ברקדן הרחוב ה"פושטק". בארץ סיפור כזה בחיים לא היה זוכה לתשומת לב, חוץ מצ'רלי וחצי (לא, הוא לא היה רקדן רחוב). אם נתעמק בסצנה הקופצנית הזאת, יש לא מעט מועדונים בעולם שמתמקדים בריקודי רחוב וסגנון המוסיקה הבולט על הרחבה הוא מוסיקה שחורה טהורה: היפ- הופ. ביגוד מינימלי ומרושל, סגנון רחוב לגמרי והמון קצב- זה מה שדרוש לרקדנים המגיעים למועדון.

דמיינו לכם מועדון ריקודים חדש בירושלים, אבל באמת מועדון שנועד רק לריקודים ולרקדנים מוכשרים. תחרויות של ריקודים, פרסים ומלגות לבתי ספר לריקוד- תענוג. אלכוהול וקצב עושים את העבודה. עניין הגילאים פחות קריטי במקומות שכאלה, ואני משתדלת שלא להיסחף יותר עמוק אל תסריט הסרט "סטפ- אפ". אגב, בעקבות הסרט, נפתחו מועדונים נוספים בעולם לרקדני רחוב, מה שתרם לצמצום הפשע ברחובות. יותר טוב מזה?! אומנם בישראל לא הייתי מגדירה את האלימות ברחוב כדומה לארצות הברית למשל, אך יש מקום לשיפור- מה שמבדיל אותנו מהאמריקאים, שבישראל ריקוד נתפס כלא שגרתי בקרב האוכלוסייה.

אני מציעה את עולם הריקוד האמיתי לחיי הלילה בעיר. מועדון ריקודי רחוב יעלה את רמת המבקרים בעיר מבחוץ, ישווק את חיי הלילה שלנו מצוין ומעל הכול יביא לשינוי מטורף. חוץ מזה שתמיד חלמתי לרקוד על רחבה ענקית, לשבור את הגוף בתנועות חזקות ולהזיע! אם תחשבו על זה לעומק, מוסיקה שחורה תמיד מקפיצה ואני באופן אישי ממש מתחברת לסגנון הזה.

עד שיפתח מועדון ריקודים אמיתי בעיר, ללא פוזה של כוס קאווה ביד, שמלות ערב קצרצרות והרבה נשיקות וחיבוקים, אני אתאמן על צעד או שניים ועוד אפתיע אתכם.

עד לסופ"ש הבא, צאו ותבלו ובעיקר תרקדו.

זכרו- אם שותים לא נוהגים.

שלכם,

הרקדנית יפית.