Back To Black

כשאנחנו שומעים מוסיקה שחורה, יש את התחושה שמי ששר או רוקד אותה חייב להיות ממוצא אפרו- אמריקני וכמובן שחור בנשמה. תתפלאו לדעת שכיום ישנם זמרים רבים שפונים לסגנון ה"שחורה", אך הם לא מייצגים מאפיינים "שחורים" אותנטיים. אם המוסיקה השחורה כיום לא מצביעה על שום קריטריון ספציפי שצריך להחזיק בו על מנת ליצור אותה, מה מייחד אותה מסגנונות המוסיקה הרבים שקיימים? ואיך אנשים רבים מוצאים דווקא בצליליה את הדרך לבטא את עצמם על חרבת הריקודים?

מועדונים שונים בארץ ובירושלים בפרט, מאמצים את סגנון המוסיקה השחורה בתקופה האחרונה כי תודה לאל מישהו הבין שהשחורה היא הפיק אפ הכי מטורף שיכול להפוך מסיבה מ"טובה" ל"מטורפת". הקצב כל כך מיוחד ואפשר לזוז בהמון דרכים ועדיין נראה כאילו אנחנו רקדני רחוב מניו- יורק. כשהדיג'יי משנה פאזה ומנגן מעט מוסיקה שחורה (וחבל שמעט), כל בחורה הופכת למינימום ביונסה או שאקירה והגברים? לראות גברים מסוימים רוקדים שחורה, זה מחזה שלא מבייש שום מופע סטנדאפ. תנסו להיזכר בגברים שנתקלתם בהם במועדונים, המוסיקה השחורה ברקע והם שוברים ידיים ורגליים כדי להיראות רקדני ברייקדאנס מקצועניים. יקיריי כך לא תמצאו דייט או כלה, אלא את עצמכם מזמינים סמבוסק במאפייה כלשהי בעיר.

לא כולם רקדנים גרועים, יש הפתעות לעיתים די קרובות, אבל המועדונים פה בארץ הם לא כמו בארה"ב. כשיתגלה באחד מהמועדונים פה רקדן על או רקדנית לצורך העניין, לא נראה מעגלי רחוב עליזים או פרגון על הכישרון. ברוב הזמן נגחך, נרים גבה ובעיקר נקנא על יכולת התזוזה של אותו הרקדן/ית. אם נבדוק את הנושא מקרוב, נגלה כי כולנו מתחברים בדרך כזו או אחרת למוסיקה השחורה שתופסת תאוצה בקרב מועדונים רבים. השחורה הגיעה מהרחוב ולעולם תהיה שייכת אליו, זה הייחוד שלה משאר סגנונות המוסיקה- היא משתייכת להיסטוריה ששינתה תרבות שלמה על פני הכדור. חשוב לציין כי הקצב השמח והמיוחד שהמוסיקה השחורה מייצרת, הוא הסיבה העיקרית לכך שכולנו, אבל כולנו מוצאים את הדרך לבטא את עצמנו על רחבת הריקודים- כל אחד ואחת בדרך שלהם. אי אפשר למחוק את העובדה שאנחנו הופכים שמחים שהמוסיקה השחורה מתנגנת במועדונים, פאבים וברים שונים. איכשהו כולנו מתחילים לזוז!

עד לסופ"ש הבא,

צאו ורקדו לצלילי המוסיקה השחורה.

זכרו- אם שותים לא נוהגים.

שלכם,

יפית.