מכונית היגואר וכסא הגלגלים

כמעט סיימנו את שנת תשע"ב: תכלה שנה עם בעיותיה, ומתחילים את  תשע"ג: תחל שנה עם גדולותיה. את השנה החדשה הייתי רוצה לייחד לאתגרים חדשים. להתבוננות באופן שונה על קושי, ולהמירו באתגר:

השבוע העברתי מפגש למכורים לסמים נקיים בנושא אתגרים. שוחחנו על האתגרים עומדים בפניהם: להרים את הראש ולהתמודד עם הקשיים בצורה שונה מזו המוכרת להם, שינוי גישה לחיים ועוד.

"האתגר שלי", אמר אחד הגברים שהשתתפו "זה להישאר נקי: דקה- דקה, שעה- שעה. זה אתגר קשה. אני נלחם בזה למען ילדי, למען אשתי ולמעני". הוא הסתכל עלי ודמעות הציפו את  עיניו. מבחינתו זהו האתגר לשנה החדשה, ולבאות אחריה.

אתגרים רבים ניצבים בפנינו: לעיתים אתגרים קטנים כמו להעיר שלושה ילדים בבוקר, להתארגן ולקחת אותם למסגרות ועוד להגיע בזמן לעבודה אחרי הפקקים, ובעבודה להתמודד מול לקוחות, ממונים וחברים לעבודה.  לחזור הביתה למתבגרים, ולטפל על הדרך בהורים מזדקנים. ואז, כאילו שזה לא מספיק, הבן, החייל המשוחרר מודיע שהוא קנה כרטיס ונוסע לשנה לחפש את עצמו. נשמע מוכר? לחלקנו זוהי שגרה מאתגרת.

אני נזכרת באיש יקר שהתקשר פעם לברר מדוע הסדנא שאמורה הייתה להיפתח, מתעכבת. הסברתי לו שאנשים בקשו לדחות אותה עד אחרי החגים כשאנשים יהיו פנויים יותר. הוא אמר: "אני אבא לארבע מתבגרות, אני ביקורתי ואני צריך סדנא עכשיו, אני לא מתחיל שנה נוספת כך", וכך היה. הוא עמד באתגר.

אתגר הוא להושיב בני משפחה אחת, מלאת מטענים לשולחן החג ביחד.

אתגר נוסף הוא איפה מושיבים את הזאטוטים כך שנוכל כולנו ליהנות מארוחת החג.

והתשובה לכול האתגרים היא: הקשבה, כאשר מקשיבים באמת, בלי לחשוב על דברים נוספים, נגלה שהתשובה כבר בפנים. לכל סיפור זוויות ראיה רבות, אין אמת אחת.

אני רוצה לשתף בסיפור מקסים שמצאתי, לצערי לא יודעת מי כתב, אך שווה קריאה:

להקשיב ללחישה – או להמתין ללבנה:

מנהל צעיר טייל במכוניתו במורד רחוב שכונתי, נוסע ביגואר החדשה שלו. הוא הביט סביב כדי לוודא שאין ילדים מזנקים מבין מכוניות חונות. לפתע, בהפתעה גמורה, התעופפה לבנה אל עבר מכוניתו ופגעה בדלת הצדדית של הרכב. המנהל המבוהל לחץ על הבלמים, ויצא ממכוניתו. הוא תפס בכוח בילד שעשה זאת, דחף אותו כנגד מכונית חונה וצעק עליו:"מי אתה ומה זה צריך היה להיות? מה לעזאזל אתה חושב? בכעס הולך וגובר הוא המשיך, "זו מכונית חדשה והלבנה שזרקת עומדת לעולות לי הרבה כסף, מדוע עשית זאת"?

"בבקשה אדוני, בבקשה. אני מצטער, לא ידעתי מה לעשות", התחנן הילד."זרקתי את הלבנה כיוון שאף אחד אחר לא עצר..."דמעות זלגו על סנטרו של הילד כשהצביע על המכוניות החונות."זה אחי", הוא אמר. "הוא התגלגל מהמדרכה ונפל מכיסא הגלגלים שלו, ואני לא יכול להרים אותו. "ביבבה, ביקש הילד מהאיש, "האם תוכל בבקשה לעזור לי להחזיר ותו לתוך כיסא הגלגלים? הוא נפגע והוא כבד מיד עבורי".

המנהל זע ללא מילים, מנסה לבלוע את הגוש הגדל במהירות בגרונו. הוא הרים את הבחור הצעיר בחזרה לתוך כיסא הגלגלים, הוציא את הממחטה שלו וניגב את השריטה והחתך, מוודא שהכל בסדר. "תודה רבה אדוני" אמר לו הילד אסיר התודה. אח"כ הביט המנהל בילד הקטן הדוחף את אחיו במורד המדרכה לעבר ביתם.

הייתה זו הליכה ארוכה בחזרה לרכב שלו... ארוכה, איטית. הוא מעולם לא תיקן את הנזק. הוא השאיר את הפגיעה כדי להזכיר לעצמו לא לעבור יותר דרך החיים כה מהר, עד שמישהו יאלץ לזרוק עליו משהו כדי ללכוד את תשומת ליבו...

את השנה הזאת נתחיל בהקשבה, בחמלה, והכלה. נתחיל בדברים הקטנים: נתבונן בזולתנו, נבדוק שכולם ישובים לשולחן חג. נתבונן בילדינו, ונוודה שאין דמעה בקצה העין, נתבונן בבני הזוג ונחשוב על השנה שחלפה, ואיתה המילים שלא אמרנו ואולי אמרנו ועדיף היה שלא. נאסוף את עצמנו, ונאהב כפי שמעולם לא חשבנו שאפשר.

הכותבת: אורית יוסף – מנחת קבוצות ומדריכת הורות. לתגובות: www.orityosef.co.il

או 054-5993200 ובכל יום שלישי בתכנית "מי הבוס" ברדיו ירושלים.