אני חייבת להגיד לך, לטובתך...

היא, נערה צעירה מתבגרת בעולם שבו הלבוש מכסה טפח ומגלה טפחיים, מתקשה להבין מה לא בסדר בלבוש שהיא לובשת.

אמא שלה לעומת זאת חשבה שה"אמת" תביא את הילדה לשנות בגדים.

האמא קבלה את התוצאה, אך לא זאת שציפתה לה. הילדה לא החליפה את הבגדים, אלא ארזה אותם והסתלקה.

אולי יכלה להיות דרך אחרת?

אני נזכרת באבא לארבע מתבגרות שהרים אלי טלפון יום אחד והודיע לי שאני צריכה לפתוח סדנא בישוב שלהם. הנימוק שלו היה נחרץ:"אני אבא לארבע מתבגרות, ואני עושה הרבה טעויות". הקושי שלו היה דומה: איך אומרים להן שלא נעים להיכנס למקלחת אחרי שנשארו כל סממני הנשיות שלהן במקום? כיצד להעיר להן שלא נעים לו לשבת ליד השולחן כשדרך הגופייה הוא יכול לראות יותר משהיה רוצה? הוא היה נבוך מאוד, וזה מובן. הוא חיפש  את הדרך לומר להן את צרכיו מבלי שידחה. הערצתי את כנותו ואת חשיבתו זו. הוא בא בגישה שהוא צריך לעשות את השינוי. והוא אכן עשה.

כל כך חשוב לנו ללמד את ילדינו. אנו לא רוצים שיצא שם רע לבנותינו, ושבנינו יראו כמו גוש סחבות, אך בגיל ההתבגרות כשהתקשורת גם כך מאוד מסובכת שכן המתבגרים מנסים לגבש לעצמם סגנון לבוש, מראה, אמירה, והדבר האחרון הוא שהם רוצים זו התערבות מאיתנו, עלינו להישמר בלשוננו. הפנייה שלנו חייבת להיות נטולת ציניות. אנו צריכים לדבר על מה מפריע לנו ולא מה לא בסדר אצלם: "מאוד לא נוח לי עם לבוש חשוף בזמן הארוחה..."

"לארוחה הערב יש להגיע בלבוש רשמי יותר."

"החולצה קרועה, ניתן לשים סוודר מעליה או להחליף אותה, אתה תבחר..."

ניתן להביע דעה לגבי כל דבר, כל עוד אנו פונים בכבוד. ברגע שאנו פונים בתוקפנות, אנו מקבלים תוקפנות בחזרה...

תמונה: פלאש 90.