גינה לי , גינה לי , גינה לי חביבה
23.11.11 / 11:21
הטור שתקראו מיד נכתב בעקבות פוסט שראיתי בפייסבוק. בפוסט מצאתי מכרה ותיקה שלי, ירושלמית מבטן ומלידה, נשואה ואם לשלושה, שמחפשת לראות את העיר שלה ואת האזור שגדלה מטופח ונקי. שנתיים של מסירות אזרחית ללא מענה הולם מהרשות המקומית
כל צמח בה צומח,
כל פרח בה פורח,
גינה לי, גינה לי, גינה לי חביבה....
זוכרים את השיר הזה , אז זהו שהפעם זה לא ככה.
איך מתחיל הסיפור? גדלתי ברחוב יוסי בן יועזר כל ילדותי עד אשר בגרתי , פרשתי כנפיים ועפתי לי לדרך חדשה, ככה בעל, ילדים, משפחה – אתם יודעים חיים.
הורי גרים עדיין באותו בית בו נולדתי.
בסמוך לבית הוריי נמצאת גינה, גינה ציבורית – גינה ממוצעת בגודלה, גינה שאמורה להנעים את זמנם של תושבי המקום, גינה לצאת אחר הצהריים, לנשום אוויר ולהנות מהרחוב.
באזור עצמו רוב התושבים מבוגרים בלשון המעטה, זקנים. זקנים חמודים רובם צמודים למטפלים סיעודיים – תאילנדים, פיליפינים, הודיים, ממש קיבוץ גלויות.
הזקנים בשכונה חיים את שנות חייהם האחרונות (כמובן נאחל לכולם אריכות ימים) ומידי יום או יומיים יוצאים לטיול, נתמכים במטפל הזר ורוצים לראות עוד קצת מהעולם שנשאר. כשהם יוצאים לטיול הם רוצים לשבת בספסל השכונתי, לדבר קצת, לנוח, לנשוף אוויר מה הם מוצאים?
גינה הרוסה, עם גדרות שבורים, ספסלים מחוררים, שיפוע מטורף, רצפת אספלט קשה,אדמה חרוכה, שמש בעיניים בקיצור הרס וחורבן, לא גינה ולא נעליים.
אני כאזרחית ממוצעת ממהרת להרים כפפה ומתחילה לפנות לרשויות. אני פונה לעיריית ירושלים בטלפון, עוברת אין ספור פקידים ולבסוף מקבלת תשובה – שילחי מייל עם הבקשה. אני ממשיכה בתהליך ושולחת מייל לראש עיריית ירושלים מר ניר ברקת, שמחה וצוהלת אני מקבלת תשובה שאומרת, תפני למחלקה זאת וזאת ושם יטפלו בבעייה,ממשיכה, פונה למחלקה שראש העיר מפנה אותי ומגדילה ראש, שולחת מייל ואפילו, כן כן לא תאמינו אני גם מצרפת תמונות, תמונות מגינתנו.
עוברת תקופה ואז אני מקבלת מייל שאומר: הגינה נמצאת עכשיו בשיפוץ, אני משפשפת עיניי, נוסעת למקום בודקת ונאדה, גורנישט ושוב אני שולחת מייל עם הסיפור ותמונות ומציינת שאין שום שיפוץ בגינה ואז עונים לי :סליחה טעינו, לא מדובר בגינה הזאת, התבלבלנו.
התשובה לבקשתי/טענתי היא - אין תקציב עכשיו לטפל בגינה זו.
אני לא מוותרת ושולחת למר ניר ברקת, כן כן ראש העיר שלי, מכתב בפייסבוק על נושא הגינה אבל הפעם דממה ,אין תגובה ושוב לא מוותרת, אני כותבת מכתב לממונה על שיפור פני העיר בעיריית ירושלים ומעבירה אותו דרך חבר טוב שמקושר למקושר למקושר ל....ועכשיו אני מחכה...
שלא תחשבו שמדובר על יום או יומיים, מדובר על שנתיים לפחות שאולי אולי אולי עכשיו דרך החבר תגיע הישועה.
אז אני שואלת האם אנחנו כאזרחים חביבים, שומרי חוק צריכים לוותר, האם אני כאמא לשלושה אינדיאנים צריכה להרים ידיים, האם לקשישים האלו לא מגיע פרחים, צמחים, ספסלים, אולי אני מגזימה מגלשה או נדנדה ככה לנינים שבאים פעם באף פעם.
אני לא בטוחה שהקשישים האלו יחזיקו עד אשר יבחר ראש עיר חדש אבל מה שבטוח שבבחירות הקרובות אני לא אשים את הפתק שלי אצלו.
לא מוותרת. יפעת.
הכותבת בת 37 , חמודה, עקשנית ואוהבת את החיים .
