המדינה שהובטחה לנו כארץ המובטחת הפכה במרוצת השנים לארץ המקפחת.פעם הקיפוח היה שייך לעיירות הפיתוח ושכונות המצוקה, פעם הקיפוח היה מנת חלקן של השכבות החלשות

היום הקיפוח פוגע וחודר גם למעמד הבינוני. הקיפוח מעכב את הצעירים באשר הם, דור העתיד שלנו. הקיפוח נכנס ללב הערים, פתאום בכל מקום יש צעירים שזקוקים לנחת, שמנסים לבנות את החלק הראשון במסילה ארוכה בשאיפה לשנים רבות, שנים של חיים  במדינה שלא תמיד מחבקת.
נוצר מצב, שמי שאין לו הורים שתומכים בו כלכלית פשוט לא מצליח להרים את הראש מעל למים.

 
כולם מפללים לאלת המזל ושואלים - איפה הצדק?? זוהי אותה שאלה ששאלו בכיכר תחריר ,זוהי אותה זעקה שזועקים בסוריה, הסאונד זהה, זוהי מחאה אזרחית. היא מתחילה בקטן והולכת וגוברת, רק שההבדל בינינו לבין שכנינו, הוא שלנו יש הנהגה שנבחרה על ידנו בהליך דמוקרטי.
 
כאן הזעקה כרגע היא בדרישה מהממשלה הקיימת לבצע שינויים. אצלנו תמיד נזכרים לאחר מעשה, ברגע  שיקום האחד שיצעק , מנגד מיד יקום האחד שיאמר "התרעתי" אבל לא יהיה אחד שיאמר "עשיתי". לנו יש שלטון שצריך לתת דין וחשבון.
 
אני לא מצפה לדו"ח עדכון בכל רבעון שיועבר לכל אזרח, לא רוצה שיקראו לי לישיבות תדרוך ואני לא רוצה שיבטיחו לי "הפתעות בדרך" (ותודה לביבי). אני רוצה ששירות המדינה יבחר בטובי האנשים שיכולים לחשוב בראש פתוח, אנשים שיודעים לזהות משברים לפני שהם קורים.
 
פשוט מקומם לדעת שמזה שנים אנו שומעים שלא בונים מספיק. מעצבן לקרוא שבשנת 2008 הוגש דו"ח ע"י מחלקת המחקר של הכנסת שקובע כי "לא בונים מספיק לעומת הביקוש". מקומם לדעת שמכרו את תנובה ועל הדרך מכרו את הכיס שלנו.
 
אם יש משהו שגורם לי לצמרמורות זה ששולחים את הצעירים לעיירות הפיתוח מבלי לפתח  תשתיות, תעסוקה, מערכת חינוך הולמת ותחבורה ציבורית, למשל – רכבת מהירה למרכז מכל נקודה במדינה.
 
מאז קום המדינה היה נוח לשלוח את החלשים רחוק אל הדרום המדברי או אל הצפון המלחמתי. יש חובה שכל חבל ארץ יהיה מיושב, יש זכות לכל אחד לרצות לגור בכל פינה על המפה, בין אם זה בצפון תל אביב או במושב בדרום, לכולם יש זכות לדרוש את מלוא הזכויות שמגיעות להם.
 
תמיד יהיו מעמדות וזה בסדר וזוהי דרכו של עולם. אנחנו כחברה צריכים לשאוף שהפערים יצומצמו, הדרישות שלנו כחברה הגיוניות וסבירות.
 
לכל אחד מגיעה הזכות להגיע לבית נעים שבו כייף לגדל ילדים במחיר הגיוני בשאיפה לגמור עם המשכנתא לפני גיל 60, הגיע הזמן שסל הקניות שלנו יוזל והדלק יהיה במחיר שפוי.
 
אני כותב שורות אלו מתוך הזדהות עמוקה עם המוחים באוהלים, עם מחרימי  הקוט'ג, עם הסטודנטים  המתקשים. הזדהות עם אותם אנשים שלא פוחדים מהחום והלחות המעיקים, עם אותם אנשים שנמאס להם לשמוע הבטחות שווא ויצאו  אל הרחוב לזעוק את הזעקה החברתית ולהשמיע את קולם של החלשים.
 
לידיעת היושבים בקריית הממשלה: בני הדור הזה שברחובות לא ייתנו לכם להחזיר את הפערים שהיו בשנות ה-70, הדור הזה דורש חיים בכבוד, רוצים לחיות ולא להילחם בכדי לשרוד.
 
נבחרים יקרים, נכון לכתיבת שורות אלו, הרופאים נאבקים, המתמחים נוטשים, הצעירים באוהלים ברחובות והחיים יקרים מדי, זה הזמן שלכם להוכיח עד כמה אתם חברתיים והאם אתם מסוגלים להיות מנהיגים. הימים חולפים מהר וגם סופה של קואליציה יציבה ככל שתהיה, יכול להגיע מהר מאוד כאשר יגיע יום הבחירות. זוהי העת לשבת, לבדוק ולהתחיל לפעול. לתת לצעירים את מיטב הזכויות והתנאים לחיים בכבוד.
 
כבוד למוחים, בושה למדינה.   

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה