את הבלוג הראשון שלי, אני מקדישה לאודליה אסולין.

 אודליה המתוקה והוריה נכנסו לי ללב לפני חודשיים ימים, כאשר אימי התאשפזה בעקבות מחלה בהדסה עין כרם. אודליה נפצעה בפיגוע האחרון שהתרחש בסמוך לבנייני האומה, זאת לאחר שעמדה בצמוד לתיירת שנהרגה. אודליה נפצעה כל כך קשה, שכיום היא עדיין איננה מתקשרת  עם הסביבה, גם לאחר אינספור ניתוחים  שהצילו את חייה, אך הותירו אותה, ילדה בת 14 עם נכות קשה. הסיבה שהחלטתי לכתוב על משפחת אסולין ועל אודליה בפרט, היא משום שטבע האדם לשכוח. אנחנו שוכחים את שאינם קרובים לנו, ובכך מצליחים להמשיך בחיינו. במשך חודשיים עקבתי אחרי הוריה של אודליה, מורים במקצועם, אנשי חברה ורוח שלקחו פסק זמן מהחיים בשביל להעמיד את בתם חזרה על הרגליים. ההורים לקחו החלטה גם כן להמשיך "לחיות" ולנהל בית עם שישה, בקרוב שבעה ילדים. עם המאמץ והרצון הטוב ישנם ימים שגם מיכל ההריונית ואפילו אליהו החזק נשברים. "אומנם" מדובר בנפש אחת שנפצעה, אך בעקבותיה נפגעה משפחה שלמה, המתקשה לאסוף את כלל חלקיה כשהבכורה נעדרת מהבית כבר מספר חודשים. המשפחה איננה מקבלת יחס מועדף, אפילו שאודליה היא נפגעת פעולות איבה, הם אינם נתמכים על ידי שום גוף, וזאת למרות שההוצאות גבוהות מאין שיעור. המעט שיכולתי לעשות, הוא לספר לכל מי שקורא על אודליה אסולין בת 14 ממבוא חורון, שהוריה מחכים לה שתקום על רגליה. אמה מיכל מתגעגעת ומצפה כבר למריבות הקטנות והטיפשיות שלהן, לשמחת החיים, ולחיוכים הכובשים. אני מודעת שישנם אנשים שיקראו את הבלוג וימשיכו הלאה, אין זה פגם, וטוב שיש באפשרותנו לשים את הרע מאחורינו ולהתקדם. אני כותבת שורות אלו לאותן משפחות שחיות את תחושת הבדידות וההזנחה, לאותן משפחות שקולן אינו נשמע. כותבת לאותם גופים שאינם עושים מלאכתם כראוי, ששוכחים כי מאחורי הסיפורים, יש אנשים, משפחות, חיים שנקטעו. אני מציאותית ויודעת שדברים אינם משתנים בין יום, יודעת שמלחמת המילים היא מלחמה אבודה מראש,
 אך מבטיחה לזכור ולא לשכוח!     


 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה