אין כמו בבית או במילים אחרות הכי טוב בבית

פעם ילדה עם קוקיות אמרה "אין כמו הבית!" אבל אותה ילדה כנראה לא ידעה שווירוס עולמי מאיים להשתלט על העולם כולו ולכלוא אותה באותו הבית לתקופה בלתי ככה פתאום באמצע החיים.

וגם עם הקלות שמתחילות להירקם פתאום במחוזות של מדינתנו לאט לאט עד הפעם השלישית, נראה שעכשיו כבר נפרוש מרצוננו מהמשחק הידוע "ים-יבשה" / "סגר לא סגר"  ופשוט נעדיף כבר להישאר בבית. החורף כאן, הפומו נעלם.

אפעם לא הבנתי מה אנשים מוצאים בו, בחורף. כלומר כן הוא מחייה, כן אנחנו צריכים אותו וכן הוא חלק בלתי נפרד מחיינו. אבל אנשים שמעדיפים חורף על פני קיץ תמיד החשידו אותי, מי אתם המוסד? נשלחתם מצלחת מעופפת בחלל? מי אתם ומי שלח אותכם הנה?



פעם אותם אנשים היו אומרים לי "מה יש לך? יושבים בבית ושותים שוקו חם רואים סרט מטומטם כשבחוץ סוער, יש יותר כייף מזה?" הבעיה עם אותם אנשים חשודים הייתה שגם אז הם לא היו מחוברים למציאות. כי פעם רובנו היינו צריכים לקום כלכך מוקדם כדי ללכת לעבוד, לצאת מהמיטה והפוך החמימים בשביל לעלות על ג'ינס מעיל ומגפיים ובדרך לדרוך על שלולית שבכלל ניסת לקפוץ מעלייה ובעת ובעונה אחת קורה קסם וגם אוטובוס עובר ומשפריץ עלייך מי-גשם עם בוץ בלי יותר מידי סנטימנטים, את קפואה, רטובה ובגדול רוצה למות. ואז, כשכבר הגעת לעבודה המטריה שלך הייתה שבורה, הגרביים היו סחוטים הקלאסה שלך מטפטפת מהמעיל שעלייך.
מובסת, קפואה ואפורה. מה יש לאהוב בחורף?!

איך באירופה הם מצליחים? כשהייתי באמסטרדם לפני ארבע שנים נשבעתי שזאת תיהיה הפעם האחרונה שאני אבוא מהחורף הישראלי לחורף האירופאי. כי איך שנחתי בשדה התעופה נסעתי  ישר עם המונית לבית החולים הקרוב כי מסתבר שהאוזן שלי לא עמדה בקור של שבוע קריסמס אמסטרדמי שמכה כלכך חזק.

הסתכלתי על הבנות שם עם חצאיות וג'קט קליל על אופניים בעוד שאני לא מצליחה להוציא את הטלפון מכיס המעיל שלי כדי לצלם את נהר האמסטל מרוב שכבות שמנסות לחמם אותי.

איך הם מצליחים? איך הם מצליחים למרות הסבל הזה עדיין לשמור על סטייל ועל שמחת החיים? יוצאים, מבלים, מתלבשים מדוקדק, חוגגים את החיים בזמן שאצלנו אנשים מוציאים אבובים לאיילון או לכל כביש אחר שהוצף בדיוק ובאותו זמן במקום אחר במדינה מתחולל קרב בין אנשים שונים אל מול רוחות הגשם עם מטרייה מפלסטיק שקיבלה לפתע חיים משלה והיא עולה יורדת עפה ימינה עפה שמאלה ואותם אנשים אם הייתה להם את האפשרות היו מניפים דגל לבן.

אנחנו פשוט לא עם גן הפלא הזה שהם נולדו איתו.
והנה אני, עומדת בחלון בדירה ומסתכלת בפליאה. איך שהשמים נקרעים והגשם יורד ויורד בלי הפסקה שוטף ומנקה בגאון ובעוצמה את הקיץ הלא יוצלח הזה.
את כל הלכלוך, הדאגות, הספקות, הלחץ והאבק שאספנו במהלך אותו קיץ מוזר שעברנו.

עזבנו בלי לשים לב את ארץ השחור-לבן ועכשיו הכל היה אפור. גשום וקודר.
לראשונה בחיי, המחזה הזה לא הוריד לי דמעה על הפנים, אלא העלאה לי חיוך מאוזן לאוזן.

בעולם שבו מזמינים כבר ארוחות בוקר בטייק-אווי, עושים פילאטיס ותואר דרך הזום נראה שכבר שום דבר לא יכול להפתיע אותנו. ובכל זאת הצלחתי להפתיע את עצמי מהאושר שהעונה הזאת לראשונה הכניסה בי. כאילו מישהו זר נכנס לאותו לבית שלי וזאת הייתה הכנסת אורחים של ממש.

לפעמים כשמכניסים הביתה אורח צריך לדעת את מי מזמינים, כל אחד בא עם האנרגיות שלו ובדרך כלל לוקח אותם בחזרה איתו הביתה. ויש כאלה שהולכים והאנרגיה שלהם נשארת. שיחה שהשאירה ספקות או שאלות, תשובות, עזרה, לפעמים גם עצבים.. אבל החורף אצלי אפעם לא היה אורח רצוי כי אצלי הוא היה משאיר את אנרגית העצלנות, הדחיינות והבינוניות - אין לי כוח לכלום וכל מה שמעסיק אותי זה להיזרק במיטה ולהתחמם. מקסימום להוסיף קצת טלוויזיה ברקע.
האם אני צריכה להתחיל לשרוף מרווה בחלל הבית הפנימי שלי ולטהר את אנרגית העצלנות או שמא כדי שאלעס אותה? מה משפיע יותר מהר?

אני לא יודעת, אבל החורף השנה הגיע אחרת. כמו אורח שחיכינו לא באמת ולא כמו אורח שאתה מצטער לרגע שקבעת איתו. היינו צריכים רגע החלפה, שינוי, ניקוי וזה מה שכל כך מיוחד בו השנה.

אולי אותה ילדה עם קוקיות באמת צדקה, אין כמו בבית. במיוחד על זה הפנימי שאצלנו. זה שאנחנו בוחרים איך לעצב, עם איזה ריפוד היו הכורסאות , צבע בלטות והקירות.

אנשים אומרים להקשיב לקול הפנימי שלך, אבל אולי בעצם כל מה שצריך זה שניה להסתכל בעינית של הדלת? איזה אורחים מכניסים לסלון הלב שלנו ולאיזה אורחים נותנים רק להתארח לכמה שעות ומלווים אותם בחזרה אל הדלת?
ההחלטה היא שלנו.

עם המון אהבה ממני אליכם,
שניה