לא נשמע קולם: שנה למחאת האתיופים

"נשארתי לבד לא בגלל שאין לי שותפים לדרך, אבל אנחנו לא מנהלים מאבק של עשירים. לאנשים אין אפשרות לשבת כאן במשך שנה שלמה ללא תוצאות, הם צריכים לצאת לעבודה".
יאיו לעומתם, החליט להקדיש את כל חייו במהלך השנה החולפת, לנושא המחאה בלבד.
"עד שלא יהיו תוצאות אני לא אוותר, אני נלחם במאבק צודק ואין לי ספק בכך"

אחת הבעיות הבולטות של מחאת האתיופים, היא חוסר המיקוד והצבת דרישות ספציפיות. מחאה נגד הגזענות, נשמעת לעיתים כמו סיסמא אידיאליסטית שאין בה יכולת יישום מעשית. יאיו אברהם, שולל טענה זו בתוקף, לדבריו ישנה דרישה אחת ויחידה, וקלה ליישום. הוא מבקש להפסיק באופן מיידי את ההפרדה בין העדה אתיופית לבין שאר האוכלוסייה. "כשאומרים עלינו שאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, זה זלזול עמוק. אנחנו מבקשים להפסיק להפריד תלמידים אתיופים בגנים ובבתי הספר, ולהפסיק ליישב את האוכלוסייה האתיופית בגטאות מבודדים".

הדרישה לא נשמעת מופרכת וקשה ליישום, אבל מאז תחילת המחאה לא נעשה דבר ואפילו יאיו החל לאבד תקווה "גם עוד 30 שנה לא יהיה כאן שינוי אמיתי" הוא אומר ועם זאת, אינו נכנע. במשך השנה האחרונה הוא התפרנס מהעברת סדנאות בבתי ספר בכל הארץ, בהם דיבר על קבלת השונה ועל גזענות."החברה הישראלית חולה, יש גזענות לא רק נגד אתיופים. רואים את חוסר הקבלה של האחר בכל כך הרבה תחומים, ויש נשים מוכות וילדים עניים ולאף אחד שם בכנסת, זה לא מזיז".

לאחרונה הוקמה מפלגה לייצוג העדה האתיופית שתרוץ בבחירות לכנסת, אך יאיו דווקא מתנגד להן, מפני שהיה רוצה שישראלים שאינם אתיופים ייצגו אותו בחברה הישראלית. "אנחנו רוצים להיות חלק מהחברה הישראלית ולא להתבדל, נשמע מורכב אבל זה פשוט מאד".

בעוד שבוע בדיוק יצא יאיו במסע רגלי מבית שמש, מצויד בדגל ישראל ובשלט הקורא לחדול את הגזענות. " אני מאמין שלא יצטרפו אליי אנשים, אני מנסה לעורר את כולם אבל נראה שאנחנו לא מעניינים אף אחד". למרות חוסר התקווה, יאיו אברהם מזמין את הציבור הרחב לקחת חלק במסע, להגיע ולו לחלק קצר מהמסלול, ולהראות תמיכה במאבק.

"האוהל הוא לא המטרה", מסכם יאיו, "לא אכפת לי שאין יותר אוהל, הבעיה החברתית עדיין קיימת וצריך לפתור אותה, לא להקים אוהלים". יאיו אינו אופטימי לגבי שינויים מהותיים שייעשו בעתיד הקרוב, על אף ששירת ביחידה מובחרת בצבא ומעיד על עצמו כי הוא מרגיש יהודי שרוצה לחיות במדינת ישראל, החיים בארץ אינם מקלים עימו. "התחושה הכללית בעדה האתיופית היא של השלמה עם הגזענות וזה מזעזע". בשם כל העדה הוא ממשיך במאבק, בינתיים בכוחות עצמו בלבד, "אפשר לנהל מאבק בלי אמצעים, אבל עם רוח".