עדיין ללא מילים

לפני כמעט שנתיים, בערך ארבעה חודשים אחרי החתונה שלנו, הגיעה השבת השחורה והפכה את הקלפים של כולנו.
הגענו לבקר ארז ואני חיילים שנפצעו מהלחימה שם, ממש יומיים אחרי התופת. עדיין לא הבנו מה גודל האירוע, לא מה אנחנו הולכים עוד לראות ומה לשמוע. פשוט הרגשנו שזה המעט שאנחנו יכולים לעשות אז פשוט עשינו.

באחד החדרים ביקרנו חייל מתוק, שנפצע בעין, ברגל ובגב. הדבר הראשון שאני זוכרת ממנו זה את החיוך שלו ושל אמא שלו. עם החיוך שלהם הלב נפתח עוד ועוד, ואנחנו מובכים לא יודעים איך ומה לשאול? מה להגיד? אולי זה יותר מידי? איך מתנהגים בכלל במצבים כאלה? והם, כאילו שמעו את השאלות שלנו בראש, פשוט סיפרו, הסבירו ושיתפו בכזאת צניעות וענווה של "מה כבר עשינו?".

ארז שר לאותו חייל ואני והאמא התחבקנו. היא דתיים לאומיים שאם אני זוכרת נכון גרים באזור ירושלים, היא שאלה אותי קצת על עצמי ואני עליה, סיפרתי לה שהתחתנו ממש לפני כמה חודשים ושהאירועים האחרונים פשוט הוציאו כל שבריר של שמחה מהלב שלנו.

"ומה עם ילדים? אתם עובדים על זה?" היא שאלה כאילו לא שמעה את המשפט האחרון את השאלה הכי שנואה עליי בעולם. בדרך כלל אני מגיבה אליה בתשובה חד משמעית "מתי שזה צריך לקרות זה יקרה" ומעבירה נושא, אבל היא שאלה את זה אחרת. בכזאת אכפתיות, כנות ועדינות שלא יכולתי שלא לענות לה גם בתשובה כנה מהלב. "לאיזה עולם להביא ילדים? תראי באיזה מציאות אנחנו חיים" באמת שמהשביעי לאוקטובר, אם לפני היום השחור הזה הרצון שלי לילדים היה נושק ל1%, מאותו יום הוא נשק למינוס 1% . לא האמנתי בבני אדם, לא האמנתי שעדיין קיים רוע כזה שפל, שהסיפורי זוועות מהשואה מלווים אותנו גם היום בעידן של AI טכנולוגיה ומודיעין, לא האמנתי שלא בגדו בנו מבפנים ולא הבנתי מה הטעם. אבל בעיקר לא הצלחתי להחזיק את עצמי לבד. אז ילד?

ים של יין געש בתוכי רק כדי למסך את הסערה הרגשית שהייתי בה. אבל באותו רגע, בקבוקי יין היו העוגן שלי.
לא הצלחתי, או יותר נכון לא רציתי להיות נוכחת בהווה המזעזע הזה שנכפה על כולנו. אז ברחתי וטשטשתי את המציאות שלי כמה שרק היה אפשר. זאת האמת המביכה, אבל זאת האמת. ותודה לאל כמו הים, גם התקופה הזאת באה והלכה.

אבל התשובה של אותה אמא, בבית חולים שיבא, חרוטה לי בראש כמו קעקוע: "דווקא בגלל המציאות הזאת, ודווקא לעולם הזה!" אני לא בטוחה שבאותו רגע זה שכנע אותי, אבל זה חד משמעית הזיז אצלי משהו. יש פה אמא שכמעט הקריבה את הבן שלה על הגנת המולדת והיא עם ביטחון מלא ואמונה שלמה. ולידה עומדת מישהי, שלא מצליחה לעשות כלום חוץ מלהיות בשוק ולפחד לצאת לבד לשירותים.

מאיפה הכוחות? איך משיגים כזאת אמונה? איזה אנשים טובים עדיין נשארו כאן, אולי באמת עוד לא אבדה תקוותנו?
עברו כבר כמעט שנתיים מאותה שבת שחורה, ורצה אלוהים ונכנסתי להריון.  

הייתי אמורה המאושרת באדם, או שככה נדמה לי שהיה מצופה ממני. אבל עדיין המציאות הזאת דופקת לנו על הדלת כתזכורת שעדיין האויבים שלנו כאן ושלרוע שלהם יש עוד הרבה יכולות.

רק אתמול, אמא מהשומרון נוסעת להביא חיים לעולם יחד עם בעלה, ובדרך מחבל נתעב גוזל ממנה את החיים שלה.
ושוב השאלה מאותה שבת שחורה רצה לי בראש "בשביל מה? לאיזה עולם אנחנו מביאים ילדים?"

אבל התשובה של אותה אמא מבית החולים תמיד עונה לי ישר ומזכירה לי בשביל מה אנחנו פה. ואנחנו פה בשביל להישאר. אם לרגע היה למישהו פה ספק. "דווקא לעולם הזה."
אומרים שאין זמן נכון להיות אמא. ששום דבר לא באמת מכין אותך לטייטל הזה. אני רק מקווה שאצליח ולו מעט, ללמוד וליישם משהו מאותה אמא שפגשתי שם בבית החולים.
לצד הבן שלה, מלאת ביטחון, אמונה והכרת תודה.

ממני אליכם עם המון אהבה ותפילה לימים שקטים וטובים יותר.

שניה.