תפסת מרובה לא תפסת

אני יושבת בבית הקפה סביב השקיות של כל הדברים ש"בטח שכחתי" או עם הדברים שנקנו רק "ליתר ביטחון". נראה לי שהם אלו שיארחו לי חברה בשעות הקרובות ולבינתיים זה משמח אותי. אני לא רוצה לשמוע או לדבר כרגע עם איש. אני מזמינה קפה והמלצרית מופתעת שבחרתי דווקא בקפה חם ביום חמסין שכזה. אם היא חושבת שהקפה הוא מה שחם או שהיום חמסין הזה חם – היא לא יודעת מה קורה לי כרגע בגוף, איך באמת מרגיש משהו חם ואפילו רותח, מעצבים. ככה שהקפה החמים יכול אולי רק לרענן אותי. אני מסתכלת על האנשים ברחוב הולכים בשני הכיוונים סרט נע, העולם ממשיך בדרכו ואני תקועה עוד בסיטואציה שקרתה לפני 20 דקות בחנות הבגדים.

בחנות הבגדים המוכרת אומרת "אנחנו כאן לעזור" אחרי שהיא מלווה אותי לתא המדידה ואני מחייכת לעצמי מופתעת מהמשפט הכלכך נחמד והכל כך לא צפוי שיצא לה הרגע מהפה. עם כמה שהמשפט הזה בטח נאמר מיליון פעמים רק היום כמו מכונה משומנת לכל עם ישראל – אני מרגישה שהוא אישי כל כך. לפעמים גם בהרגל אפשר למצוא חום ואכפתיות. והיא באמת עזרה לי, הביאה לי מידות, חיפשה לי חלופות ועזרה לי לסגור ריצ'רצ'ים סוררים. ואז, בעודי מנסה ללבוש את השמלה מלאת הלולאות, נקלעתי לא רק עם הראש מוטה הצידה ועם היד תלויה באוויר אלא גם לשיחה שממש לא ציפיתי לקבל:

״היי! איזה כייף לראות את השם שלך על הצג!" אני אומרת. ו"כמה זמן לא חייגתי למספר שלך זה מרגש אותי!", היא עונה. היא צודקת. בערך חמש או שש שנים לא דיברנו בטלפון. פה ושם תגובות ברשתות וגם זה נדיר. מהר מאוד השיחה התחלפה מגעגוע ושמחה וריגוש למשהו שלא ציפיתי לו.

"אני אגיד לך את האמת?", היא שואלת אך לא באמת מחכה לתשובה "מאוד נפגעתי לקבל רק עכשיו אישור הגעה לחתונה. יש אנשים שקיבלו לפני שהם לא עברו איתך דברים כמו שאני עברתי איתך, זה פגע בי, זה מרגיש שזה נעשה בכוח ולא כי באמת רצית. אז אני שואלת עכשיו בכנות – את באמת רצית להזמין אותי או שעשית את זה כי לא היה לך נעים?"

פיזית- הייתי בתא הלבשה כשהראש שלי תקוע בשמלה. נפשית- הייתי בעיצומו של משפט שדה עם מפקדת שאומרת לכיתת היורים שלה לכוון אליי את הנשק ולהתכונן לפקודה "אש".

כל מה שאגיד עכשיו ישמש כנגדי.
מגמגמת אמרתי לה "את היית כלה, את יודעת איך זה הראש שלך לא כאן"
"את ההוא ואת ההיא את כן הזמנת" היא מחזירה לי
"אני ממש מצטערת זה נעשה בתמימות הראש שלי מעופף" אני מנסה
"זה כלכך פגע בי, אני לא יודעת מה להגיד לך"
פה כבר הרגשתי שהכיתה רוקנה עליי את כל התחמושת שלהם. מה היא מצפה שאגיד? ליפול על הברכיים באמצע החנות ולבקש ממנה רחמים? הבנה? מחילה?
"תראי אני מצטערת. קרה. אבין מאוד אם לא תגיעי זה בחירה שלך" אני מרגישה שכבר אין לי ברירה
"לא שתדעי שאני כן רוצה להגיע אבל היה חשוב לי להגיד לך את הדברים האלה".
חשבתי שהיא צוחקת עליי. מה כל כך היה לה חשוב להעמיד אותי בפינה הזאת?

נזכרתי פעם הייתה אופנה כזאת בגלל מתמודד באח הגדול של "להגיד את כל האמת בפרצוף" אבל שכחו שאפשר לפגוע גם עם כל האמת הזאת, מה שגרם לי לתהות, אני השקרנית אולי? אולי באמת לא התכוונתי להזמין אותה?

היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי וניתקה. המוכרת עמדה מולי במבט שואל ולי לא היתה תשובה לתת לה. רק חזרה ואמרה "אנחנו כאן כדי לעזור" התפללתי שיהיה איך לעזור לי גם עם אותה בחורה.

הקפה הגיע, ואיתו גם ההבנה שלפעמים אנחנו חושבים שאנחנו הפתרון בלי לשים לב שאנחנו חלק מהבעיה.
ממני אליכם,

שניה.