תגידו, זבל זה מדבק?

כשירדתי רגע לסופר כי שוב שחכתי משהו בקניות הקודמות בבוקר, הרגשתי שדרכתי על משהו. השניות האלה שחולפות לי בראש "רק שזה לא קקי של כלב רק שזה לא קקי.." נרגעתי כשנזכרתי שלפחות קקי של כלבים הבעלים שלהם דואגים (לרוב) לאסוף.



ראיתי על הנעל שלי מסכה משומשת, כזאת שהפכה בתקופה הנוכחית למוצר צריכה הכי בסיסי והכי נמכר בארץ ובעולם וששימש את כולנו כאחד ובלא כל קשר לדת, גזע, לאום או מין להגן עלינו מידי המקרנה הארורה. זאת שפעם בכלל הייתה אפילו גימיק אופנתי, או שרק היינו רואים את זה על תיירים סינים בטיולים בחו"ל והיום הוא מוצר שהוא "מאסט" בכל בית, ובנוסף לכל זה הוא עכשיו גם הצטרף לאחד מרשימת הדברים שנראה זרוקים ברחוב כמו בדלי סיגריות, פחיות ושאר פלסטיקים.

הרמתי את המסכה, לא היה אכפת לי כי הייתי עם כפפות.
כשהגעתי לפח וזרקתי את המסכה נבהלתי מאיזה נהג אחד בכביש שנתן צפירה שלא תבייש את אורך הצפירה של יום הזיכרון ואת הנהג מוסיף וצורח "מטומטם!" על האוטו שלפניו כאילו הצפירה שלו לא הייתה מספיק ברורה, מישהי נתקעה לי בכתף כי מיהרה כנראה ודאגה להשמיע לי את ה"פפפפפפפ!" העצבני הזה שמשמיעים כשנתקעים במשהו, תכלס מעצבן. קורקינטים נוסעים וחותכים מכוניות, מעבר לכביש פקח רושם דוח חניה לנהג שמתחנן שיוותר לו חד פעמי כי זאת הפעם הראשונה שלו בתל אביב וכי הוא לא ידע שאסור בכלל להחנות באדום לבן.. ובעצם כל מה שאני רואה זה שכלום לא השתנה.



ורגע בואו נעשה סדר כי מי שעוקב אחרי הבלוגים יודע שלפני כמה חודשים בכיתי על זה שאני מתגעגעת להרגיש את הנורמה. אז שתדעו שלכל הכאוס הזה שקרה בחמש דקות בלבד לעולם לא התגעגעתי ולעולם לא אתגעגע. יותר שמחתי שזה נמנע מאיתנו לתקופה כל כך ארוכה כל העצבים והלחץ הזה. זה פשוט לא בא בטוב לאף אחד.

המשכתי לסופר, "היי כולם חזרתי" הודעתי לחברים שלי בסופר והם בתגובה שאלו מה עכשיו שכחתי. בדיחה קבועה, אני תמיד שוכחת משהו. ושוב שכחתי. אז לקחתי לעצמי בסוף יוגורט סתם כי כבר לא נעים ולהחזיר לעצמי את הכבוד. שילמתי וחזרתי לדירה.

יצא לי לחשוב על זה קצת. על מה שראיתי באותו צהריים ברחוב אחרי כמה ימים כשהייתי בים.
ושם, שוב ראיתי עוד מלא סימנים שמראים על זה שהיו פה בעלי חיים לפני.
אבל לא כאלה על ארבע עם זנב. סימנים כאלה שהבעלים שלהם לא הרימו אחריהם.

וראיתי שכל כך קל לנו בתור בעל חיים עצמאי עם בחירות לאסוף את כל העולם שלנו איתנו וללכת איתו לים שכל כך התגעגענו אליו כשהיה אסור, ולשבת איתו בחוף. כי עכשיו מותר. אבל שביחד עם זה גם כנראה כל כך קשה לנו לאסוף את כל העולם שהבאנו איתנו ופרסנו אותו על החול, בחזרה איתנו.



וכל זה גרם לי לחשוב עלינו כאנושות, מה? מה נהיה? לא למדנו כלום?
איך עד לפני חודש הרגשנו כולנו שהגלקסיה והיקום מנסים לסמן לנו שמשהו בהתנהלות שלנו פשוט הורסת אותנו, הורסת אותם.

זיכרון של דגי זהב, כאילו שכחנו שלפני חודש הכל היה אסור, ושלהוציא את הראש מהחלון בבית היה בכלל בגדר "מותרות".
ועכשיו שכביכול חזרנו לשגרה כמעט מלאה במאה אחוז הגרוע מכל הגיע - ההרגל.

הרגל זה שמכרסם בכל דבר טוב שצץ לחיים והופך אותו כמובן מאילו ומוריד את הערך שלו.
ולנו יש את הבחירה בעצם. זה ההבדל בנינו לבין חברנו בעלי ארבע רגלים וזנב.

יש לנו בחירה בחיים שלנו, באיך הם יראו, בהרגלים שלנו, ברצונות. לבחור להגיד שלום, לבחור להגיד תודה, להשקיע באהבה שלנו, לבחור לשמור על זה כי זה שלנו. לבחור להיות נאמנים יותר לעולם אולי הפעם יותר ממקודם.

הרגל באמת יכול להוביל להרס, אבל הכל תלוי באילו הרגילם נתמיד, שכמה שנעשה אותם יותר הם יחרטו אצלנו באישיות שלנו יותר ויותר. ולנו ההחלטה האם להתמיד בהרגלים כאלה שיעשו טוב רק לנו ופה זה נעצר? או שיש קצת עניין של כוח משיכה בעולם הזה? משהו כמו תיתן טוב ותקבל טוב? קיבלנו את השגרה שלנו שוב במתנה, בואו לא נשכח את ההרגלים הטובים שסיגלנו לעצמנו בתקופה הזאת. יותר צנועים, יותר חמים, יותר מעריכים.. כי הכל זמני פה, ונראה לי שבתקופה האחרונה הבנו את זה יופי. אז לא יהיה חבל לפספס את כל זה על הרגלים מגונים וישנים? זה כל כך 2019 .

בסוף ירדתי שוב לסופר כי נזכרתי שכל מה ששכחתי לקנות זה עוד חבילת מסיכות כי נשארו רק עוד שלוש אחרונות. לי, לתהילה (חתול) ולשחר.

אפשר להתחיל עם ההרגל הראשון שניקח על עצמנו והוא- לאסוף אחרינו.

ממני אליכם עם המון אהבה,
שניה