שנת לימודים חדשה

כשהייתי ילדה, בכל נסיעה לצפון לבית של סבא וסבתא שלי הייתי מחכה לראות את המפעל לייצור עננים בדרך. כל פעם כשהיינו עוברים בדרך והייתי רואה את המגדלים שמוציאים מהם עננים הייתי צועקת מאחורה "הנה המפעל שמייצר עננים ואוווו!!" בהתלהבות שיאו ההורים שלי היו צוחקים. בדיעבד הבנתי שזה לא בגלל שאמרתי משהו מצחיק, אלא משהו תמים ומתוק כל כך. שחשבתי שארובות חדרה הן מכונה לייצור עננים.

השנה, מאז ה7/10 עברתי יותר מידי פעמים שוב ליד מפעל ייצור העננים האלה. רק שהפעם, לא הייתי בדרך לסבתא, ובטח לא ילדה ששואלת שאלות תמימות. או אולי בעצם כן?
הקימו בקיסריה מפעל חדש בתקופה הזאת, והוא מפעל ליצירת מקום בטוח לניצולים מהנובה. כמה מהם הם חברים שלי ואפילו משפחה שלי. השאלות הפכו ל"למה אלוהים?" "הם יצאו מזה אלוהים?" "מתי זה יסתיים אלוהים?".

השבוע חגגנו את השנה האזרחית החדשה, נראה על פניו שיצאנו מזה, אבל עמוק בפנים שום דבר לא השתנה, במיוחד לא אל אותם ניצולים. לא מהנובה, לא לאנשים שגרים בעוטף ובטח לא לחטופים שנמצאים עדיין שם אלוהים יודע באיזה מצב בתוך עזה.

ב2023 כולנו איבדנו את התמימות. הבנו כמה החיים שלנו חמקמקים ושאין לנו שליטה על מה יעלה בגורלם, כן הבנו שצריך לנצל כל רגע ורגע בהם. לא להתפשר, לחיות אותם כל עוד אפשר ובעיקר לנוע מפחד כי מי יודע מה יביא איתו יום חדש. כבר לא חושבים על הזדמנויות חדשות שהיום החדש יביא, פתאום המחשבות מתחלפות ב"איך הייתי רוצה שיזכרו אותי?" ואיך לנצל את היום ואת הזמן כי מי יודע?

הרבה פעמים במהלך החיים שלנו, עוד לפני התאריך הארור הזה 7/10 מצאנו את עצמנו מונעים מהפחדים שלנו. האם זה מה שעזר לאותם אנשים שנלחמו על חייהם באותו יום מקולל?
הם לא היו פחדנים, הם היו גיבורים ופעלו תחת לחץ וחרדה איומה. אז מסתבר שיש דברים יותר חזקים מהפחד שלנו והוא תושייה.

אחד החברים במתחם מרפא של הנובה אמר לי לפני שאמיר דדון עלה להופיע שהוא נפגש עם המוות באותו היום, הוא ראה אותו קורה, אבל הוא המשיך לרוץ זה הדבר היחידי שהגוף שלו הצליח לעשות באותו רגע – לרוץ. הוא רץ מרתון וקצת באותו יום, וניצל.

חברה אחרת שלי ברחה עם חברים שלה באותו ובזכות התושייה שלה היא הצליחה לחשוב, לכוון  ולהוציא אותם בנס לכביש אחר תוך כדי יריות.

תושייה היא מילה אחת עם אין ספור פירושים, אבל העיקרי שלה היא – חָכמה מעשׂית להֵיחָלץ מִצָרה לא לוותר, לעשות את הכי טוב שלך עד להצלחה. הם הצליחו להינצל אבל הצלקות של החברים שאיבדו והמראות שהם ראו ילוו אותם עוד הרבה זמן אם לא לנצח. אבל יש לנו מה ללמוד מהגיבורים האלה בשנה החדשה.

תושייה זה לא ההפך מפחד, הוא הפעולה שאתה עושה למרות הכל. למרות הפחד לפספס, למרות הפחד להיכשל, למרות הפחד מלא להיות...
האנשים האלה, החיילים, הניצולים, הם לא רק גיבורים. הם מנהיגים אמיתיים. כי תושייה היא מה שהניע אותם ברגעי האמת. ואני חושבת שיש להרבה מנהיגים מה ללמוד מהם, וגם לנו.

מאחלת לכולנו שנה אזרחית טובה, שמחה ורגועה, מלאה בתושייה לעשייה טובה ומבורכת. ובעיקר, שנחזור לתמימות המתוקה שלנו, שנראה גם בדברים הפשוטים והקרים את היופי, כמו במכונה לייצור עננים.

ממני אליכם עם המון אהבה,

שניה.