שיין באטיר חושף: ההצלחות הגדולות שלי לא נמדדו בנקודות – אלא במה שעשיתי בשביל הקבוצה

מה אם הייתי אומר לכם שההשפעה הגדולה ביותר שאתם יכולים ליצור – מתרחשת דווקא מחוץ לאור הזרקורים?
לא כשאתם בראש השולחן או מובילים את התהלוכה.
מה אם הייתי אומר לכם שאתם יכולים להשפיע על כל הסימפוניה – מבלי להחזיק את שרביט המנצח?
או במקרה שלי – מה אם הייתי אומר לכם שאפשר לחולל את השינוי החזק ביותר במשחק כדורסל, לא כשהכדור בידיים שלך – אלא דווקא כשלא?

נשמע אבסורד?
כדי להבין את זה, בואו נחזור להתחלה.

בדרך שלי ל-NBA, שם שיחקתי בהרכב הפותח של מיאמי היט, האלופה פעמיים ברציפות –
אתם יודעים כמה שעות התאמנתי? אלפים על אלפים.
גרמתי אפילו למלקולם גלדוול להסמיק מרוב אימונים.
הקדשתי אלפי שעות לכדרור, למסירות, לקליעה – רציתי להיות אחד עם הכדור.
אבל כשתשחקתי לצדם של לברון ג'יימס, דוויין ווייד, כריס בוש וריי אלן – כולם אגדות –
אתם יודעים בכמה אחוזים מהזמן באמת נגעתי בכדור? שניים.
2% בלבד.
אז זה מעלה שאלה – מה עשיתי ב-98% האחרים מהזמן, כשלא היה לי את הכדור?
מה הצדיק את זה שהייתי שחקן פותח בקבוצה הטובה בעולם?
זאת שאלה לא פשוטה.

כדי להבין את זה, צריך לחזור לילדות שלי.
גדלתי בעיירה קטנה מחוץ לדטרויט, והייתה לי הזכות להיות שונה.
הייתי הילד היחיד עם אבא שחור ואמא לבנה.
היו לי טלאים על הג'ינס, הגג דלף בגשם,
והייתי צריך לשאת איתי תעודת לידה לכל משחק בייסבול, כי הייתי כל כך גבוה שאף אחד לא האמין לגיל שלי.
הייתי חריג בכל מובן – בתקופה בה רק רציתי להשתלב.

אבל בהפסקות בבית הספר, כשהיינו משחקים – כדורסל, פוטבול, מחבואים –
שם הרגשתי שאני שייך.
והבנתי את הלקח הכי חשוב שלמדתי אי פעם:
הכוח של "אנחנו" חשוב יותר מ"אני".

כשהצלחתי לעזור לחברים שלי לנצח,
לא הייתי הילד המעורב, העני או הגבוה מדי – הייתי פשוט חבר לקבוצה.
והתחלתי לשאול את עצמי: איך אני עוזר להם להיראות טוב יותר?
חיפשתי אהבה.
מתי בפעם האחרונה הייתם צריכים לנצח – כדי שיאהבו אתכם?

וזו הפכה להיות התמצית של הקריירה שלי.
הבאתי איתי את הערכים האלה מהגן – דרך פיינל פורים, תואר אליפות במכללות, ושתי אליפויות NBA.
אף פעם לא הייתי כוכב שקולע 50 נקודות.
אבל הייתי ה"לברון ג'יימס" של התיקולים על הרצפה.
ה"סטף קרי" של לרוץ חזרה להגנה.
עשיתי את מה שאחרים לא ראו – אבל זה עשה את ההבדל.

אף אחד לא רץ לקנות חולצה עם השם שלי בגלל החטיפות או הקליעות.
אבל במשחקים, כשלא היה לי את הכדור – 98% מהזמן – עשיתי את מה שנדרש כדי לנצח.
כשהפרשתי, ראיתי סטטיסטיקה:
הקבוצות שלי ניצחו ביותר כשהייתי על המגרש – חמש נקודות יותר בממוצע למשחק.
וזה שם אותי בטופ של 3% מכל השחקנים ב-30 השנים האחרונות –
לצד קובי בראיינט וטרייסי מקגריידי.

ההשפעה שלי לא נמדדה בסטטיסטיקות – אלא במה שאי אפשר למדוד.
היום אנחנו רודפים אחרי "מדדי אור זרקורים": ממוצע ציונים, משכורת, מותג של התיק, מספר לייקים.
אבל זה מפספס את העיקר: איך אנחנו מרוממים אחרים.

מייקל לואיס כתב עליי כתבה בשם "כוכב ללא סטטיסטיקות",
על שחקן שמשפיע – בלי שזה מופיע בדו"ח.

אז איך זה נראה בחיים האמיתיים?
זה mentoring, עידוד, עזרה לחבר ביום קשה, או סתם להרים פיסת זבל בפארק.
מעשים קטנים, אבל רבי השפעה.
מעשים שגורמים לקבוצות – כל קבוצה – להפוך לאלופה.

ובית הספר לעסקים של אוניברסיטת באטלר מצא עוד אנשים שחיים כדי לרומם אחרים,
והם קראו לזה – לא אני – "אפקט באטיר".
המשמעות?
לשאול כל יום: מה אני עושה כדי להפוך אחרים לטובים יותר?
וזו הפרדוקס – כשאתם מעלים אחרים, אתם יוצרים מורשת לעצמכם.

אז כשאתם חוזרים מההרצאה הזו לחיים שלכם, תשאלו:
מה אני עושה ב-98% מהזמן – כשאני לא באור הזרקורים?
כי זה לא על להיות הכוכב,
אלא על להיות ה"דבק" שמחבר את הכל יחד – וככה כולנו מנצחים.

וזה, חברים,
איך משנים תוצאות.
ככה משנים חיים.
וככה יוצרים מורשת.