רשימת מכולת

השבוע יצא לי לדבר עם חבר קרוב. "שניה אני צריך את עזרתך בלמצוא שידוך לחבר שלי. הוא סיים עם השטויות, הוא מחפש מישהי רצינית להקים איתה בית. אולי יש לך מישהי?"

חשבתי על מאגר החברות שלי, כמה עברנו, כמה דושים, כמה נפגעות לב, כמה הבטחות וכמה אכזבות.. פחדתי להציע מישהי לא כי אני לא סומכת על הבנות, אלא כי האחריות על הלב של מישהי זה סיכון. אבל אני סומכת על החבר שהוא מכיר אנשים איכותיים מספיק אז לא יכולתי לסרב וגיששתי וחשבתי שיש לי מישהי בקנה להציע, אבל לא לפני שאהיה בטוחה שאני מציעה מוצר טוב.

תמיד פחדתי לעבוד במכירות כי היו אומרים לי שאני "בוסרית" מידי, שאני לא יודעת לדחוף ללקוח את המוצר לגרון או כי אני רגישה מידי. היום אני מבינה שאם אני לא מאמינה במוצר, או לא ניסיתי אותו או לא מכירה אותו, לא משנה כמה הביטוח בריאות או המסלול הסלולרי של אותה חברה יהיה מוצר השנה, כל עוד אני לא מבינה או מאמינה בזה אני לא אצליח למכור אותו.

וככה גם בדייטים. אם אני לא מכירה או שמעתי דברים ובמיוחד דברים טובים על בנאדם, איך אוכל למכור אותו לחברות שלי?

אז שאלתי, "מה הוא מחפש?" וכשהוא אמר שהוא יחזור אליי עם תשובות התחלתי לגשש עם אותה חברה אם יש בכלל מה לדבר. אבל אז הגיעה שיחת הטלפון החוזרת: "הוא מחפש מישהי להקים איתה משפחה. הוא מעוניין במישהי עד גיל 25, שתהיה יפה כמו דוגמנית, שתהיה אשת העולם הגדול, שתהנה לצאת איתו, שתהיה עם סטייל והכי חשוב לו שתהיה רצינית".

אה, וואלה? הוא רוצה גם מישהי רצינית? הייתי בשוק! האדם הקדמון השאיר אחריו ציורים במערות כדי שידעו שהוא קיים. הדושים (אותם גברים שחצנים) של היום משאירים אחריהם רשימת מכולת מהסוג הזול כדי שידעו לא להתקרב. אבל בשונה מהאדם הקדמון, הדושים לא נעלמו עדיין מהעולם. הם פשוט שינו את הסדר של רשימת המכולת שלהם. קודם כל שתהיה מישהי להקים איתה משפחה ורצינית, אבל אז הוא יחשוף את שאר הרשימה האמיתית שאיכפת לו ממנה – שתהיה דוגמנית, עם סטייל ושתתאים את עצמה אליו.

שתקנו שנינו בהסכמה - העסקה בוטלה.
זה הזכיר לי אירוע שהיה אצלנו בעבודה והיינו צריכים כל הצוות להתארגן אליו שבוע שלם לפני. כשאני אומרת שבוע שלם זה אומר הסכמי סודיות, תדרוך שירות מעמיק ומוקפד, אבטחת המקום, ניקיון המקום ואפילו הלבוש שלנו לפרטי פרטים ברמה שהביאו לנו עגילים שיראו מכובדים וקלאסיים.
במהלך אותו ערב הכתפיים והגב שלי חטפו פריחה כי העגילים אומנם היו נראים קלאסיים ויוקרתיים אבל הם היו מפלסטיק מהחומר הזול וכנראה שהגוף שלי מגיב לא טוב לפייק.

וכמו אל אותם עגילים, גם אל אנשים הגוף שלי מגיב לא טוב לפייק. אני לא אומרת שהוא הרע וחברות שלי הן הטובות. לכולנו יש רשימות מכלות ודברים שהם לא יכולים להתפשר עליהם, אבל לא קורה שלפעמים מגיעים לסופר והרשימה בכלל לא מעניינת? כי פתאום אתה רואה עולם שלם ונזכר שאתה צריך גם את זה ואת זה ופתאום בא לך גם מזה וזה? כמה מגבילה היא אותה רשימה, אומנם בסופר היא חוסכת לנו כמה שקלים, אבל בחיים האמיתיים היא עלולה לחסוך לנו דברים ששווים זהב...

ממני אליכם, עם המון אהבה

שניה.