רפואה שלמה

כשאת מתחילה להחלים מחולי, את פתאום שמה לב לסביבה שלך. הטישו שנערם סביבך ויכול לצייר את צורת גופך כאילו היית חלק מזירת רצח, ערמת כוסות תה ריקות שכבר יצרו חומה, הכרית חימום שהייתה לך לחברה קרובה ולפוזה הקבועה שלך בסלון הבית- שכובה מול הטלוויזיה, מובסת.

ברגע הזה שבו את מתחילה להחלים, או פשוט מתחילה להבין שאי אפשר להמשיך ככה יותר, את עושה מעשה. אומנם הוא איטי, מאוד, אבל הוא מתרחש.

התחלתי בלקום וללכת לארון מתחת לכיור, הידוע גם אצל כל בית בישראל כמשכנן של שקיות הזבל, חומרי הניקוי והסמרטוטים למיניהם. חשבתי על זה שאני משתייכת לארון הזה עכשיו בכל-כך הרבה מובנים ברגע שפל זה. שמעולם לא חשבתי שאוכל להרגיש כזאת שייכות לארון חומרי הניקוי שלי מתחת לכיור אבל אחרי השבוע הזה, אני לא שופטת.

התכופפתי כדי לשלוף שקית אחת כדי לפנות את הזבל, את השאר אני אעשה ביום אחר. אבל כשזה קרה, קיבלתי סחרחורת איומה והתיישבתי על הריצפה. הייתי צריכה רגע, להסדיר נשימה, לאזן את הנוזלים במוח ובגוף וכעבור כמה רגעים להצליח, בישיבה, לקחת שקית ניילון אחת שחורה. ואז לחכות עוד כמה כדי לקום איתה. איך מעשים שאנחנו עושים ביום יום בכזאת קלות ומהירות, הופכים קשים ומכבידים ומעייפים כשאנחנו חולים? למה רק אז במצבים האלה אנחנו באמת מעריכים את הבריאות?

התרוממתי והצלחתי לאסוף את עצמי ואת הזבל שייצרתי במו ידי במשך השבוע האחרון, הטישויים נכנסו לשקית, הכוסות עברו לכיור, השמיכה התנערה לרגע, ואפילו זרקתי אוכל מקולקל מהמקרר. השקית שקלה בערך כמו בנאדם ואני אמרתי שזאת ההזדמנות היחידה שלי כל עוד אני בהכרה. צאי לשאוף אוויר, זאת ההזדמנות שלך, לכי לזרוק את הזבל. חיכיתי למעלית, נשענת ומתנשפת על הקיר כדי לא להתעלף מהכובד והדרך הארוכה של שבע צעדים מהדלת אל המעלית. חושבת לעצמי "שנייה אחת זורקת ועולה בחזרה, קטן עלייך". אבל אז המעלית נפתחת ובה עוד שני בני אנוש. מה אני עושה? נפתחה יחד עם הדלת דילמה מוסרית בראש "האם להיכנס ולהדביק את כולם? או לחכות לבאה?" אבל הראש כבר מכניס אותך אוטומטית למעלית "לא נורא, פשוט אל תנשמי צ'יק צ'אק ואת שם"  אבל כמו שסיפרתי גם לכם בבלוגים הקודמים וגם לחברת התחזוקה של הבניין – המעליות שלנו נורא איטיות לאחרונה. לא באשמתן, פשוט בחיים לא הייתה להם כזאת עבודה. נהיינו בניין עם אכלוס מלא והמעליות לא עומדות בקצב הקומות והפרצופים שהם רואים כל יום.

והנה אני, נמצאת באחת המעליות עם עוד שניים איתי, מהנהנת לשלום עם הטרינינג שעליי כבר יומיים, בלי חזיה כבר שבוע, נעלי הבית ועיניים שמאיימות להיעצם בכל רגע נתון ומנסה לא לנשוף את חיידקי לאוויר הפתוח של הקובייה על חוט הזאת שאני נמצאת בה כרגע עם עוד שני זרים. לצערי הרב, היקום ניסה אותי. "סליחה אפשר שאלה? את אוהבת לגור בבניין הזה?" הנהנתי בחיוך והזזתי את העיניים, לא כי אני לא רוצה לענות, כי אני לא במצב לענות. "אני חושב לעבור לכאן עם אישתי, אבל לא יודע מה את אומרת? איך השכנים כאן?" ואני ממשיכה להנהן בחיוך ומוסיפה אגודל שמסמן שזה מעולה "אני מבין, אמרו לי שאצטרך לעבור דרך הוועד, את מכירה משם מישהו? תוכלי לזרוק מילה? קוראים לי יריב כוכב, את תזכרי? יריב כוכב?" מתפללת כבר שהמעלית תיפתח כד שאוכל להכניס חמצן אבל היא עוצרת בעוד קומה ועוד קומה ועוד.. "תגידי את בסדר? את נראית קצת חיוורת, את צריכה שאתקשר למישהו?" ואני עם עיניים עצומות. כבר מחליקה עם הגב על הקיר והדלת סוף סוף נפתחת! אני באה לקום אבל הוא נעמד באמצע ומחזיק אותה "להתקשר למישהו? אמבולנס? את נראית זוועה!" אני מביטה בו מלמטה בעיניים ריקות ועייפות "אני פשוט חולה, אפשר לצאת בבקשה?" הוא הסתכל עליי בפנים המומות, כנראה בגלל חוסר האחריות שלי והלך. ואני סוף סוף הלכתי לזרוק את הזבל

.
בחיים, הרבה פעמים אנחנו נגיע למצבים של התחתית, כמו בחולי. ואז אנחנו נצטרך להתחיל להסתכל על הסביבה שלנו ולראות מה אפשר לנקות, מה אפשר להשאיר, מה מפריע ומה לא כל כך... אבל לא צריך להגיע לתחתית כדי לעשות את הסדר הזה בחיינו. להסתכל על הסביבה שלנו ולראות, היא נעימה לי? היא נכונה? אני טובה בה? או פחות? וברגע שננקה מהסביבה שלנו דברים מיותרים, נוכל לראות דברים יפים. בלי לפחד להדביק אחרים בשליליות, חוסר אמון או בפחדים שלנו, אלא להיות מי שאנחנו בבסיס שלנו. טובים מעצם היותנו.

ממני אליכם, עם המון אהבה.

שניה.