קוקטייל בריח ישן חדש

אומרים שכדי לבנות עתיד טוב יותר, צריך לבדוק את יסודות העבר שלנו, לכן, טוב לו לאדם אם מידי פעם יתמודד מול אותם הלבינים שהוא סוחב איתו עוד מעברו, או במילים פשוטות יותר – לעשות "חשבון נפש".

השבוע הבנתי את המשפט הזה ברגע שזימנו אותי למקום העבודה הישן שלי, כדי שאכיר את המנהלת החדשה שלי. אני יודעת, זה מבלבל, כי אם מדובר בעבודה ישנה, למה לי להכיר מנהלת חדשה? הסיבה היא פשוטה – אני בחורה שלא טובה בפרידות. מאז ומתמיד ומסתבר שבמקומות העבודה שלי בפרט. לכן, בחמישה חודשים האחרונים אני מוצאת את עצמי עם ארבע עבודות בו זמנית והתמקדות אחת שהלכה לאיבוד.

בכל אופן, עניין אותי נורא להבין מה כל כך חשוב לה לדבר איתי וגם התגעגעתי כלכך לצוות הישן שלי, ואולי גם לצאת קצת מהלופ של השגרה יעשה טוב, אז למה לא?

נכנסתי לאותו לובי של אותו הבניין שבו הייתי דורכת בוקר אחרי בוקר, ערב אחרי ערב ותחושה של פרפרים בבטן כמו לפני דייט ראשון הכו בי. אני פתאום קולטת שאני זרה במקום כל כך מוכר לי, וזה מוזר.

אני ממשיכה לצעוד שם לעבר הכניסה. אני זוכרת את הבלטות האלה, את הדלתות החשמליות, את אותו השומר בכניסה, את אותם דוכני מכירה שמסמלים את יום רביעי, זאת אותה קפיטריה, אלה אותן מכונות קפה להכנה עצמי, אותן הכוסות, והאנשים הם קוקטייל של ישן עם חדש. מרגיש כאילו חזרתי במכונות זמן לעבר כי מלבד סימני גיל, שום דבר לא באמת השתנה.

הכנתי לעצמי קפה שחור מאותה מכונת קפה, כמו פעם. שתי לחיצות קפה שחור, חצי לחיצה סוכר, מים שרתחו הרגע ועדיין, אני מרתיחה שוב. ככה זה כשמכינים קפה, אי אפשר לסמוך על ההוא לפנייך שחימם מספיק את המים כמו שקפה שחור ראוי לקבל. אני מערבבת, דופקת שלוש דפיקות על השיש, זורקת ומכסה. ממשיכה לכיוון פינת ההמתנה בלי יותר מידי קשרי עין. רוצה להאמין שהגעתי בחזרה לעבר כדי לבנות את העתיד שלי ולא בשביל לענות לשאלות של "מה לאן נעלמת?!" כי לספר לאן נעלמתי עכשיו ייקח תקופת זמן של נצח.

על מה אותה גברת מנהלת חדשה רוצה לדבר? חשבתי לעצמי שם על הספסל. ומה כל כך דחוף שאי אפשר היה להגיד טלפון? ולמה דווקא ביום רביעי? התחלתי להבין על עצמי באותם רגעים שאין באמת זמן מתאים להתמודד עם העבר שלך. זה אף פעם לא נוח, זה תמיד לא נעים וכל עוד יש לך סיבה לדחות את זה – אז למה לא בעצם?
אני מתחיל להגיד לעצמי בראש "שניה, חלאס. תרפי." שחררי מה הקטע? מה שצריך לקרות יקרה. אבל זה גם קשה להרפות כשאת מנסה להרפות. זה כמו בסדנאות רוחניות או בשיעורי יוגה שהמורה אומר "לעצום עיניים, לנשום ולהרפות. אל תחשבו על כלום" ואז אי אפשר שלא לחשוב על כלום חוץ מעל זה שאת אמורה להרפות ולא לחשוב על כלום ואם את עושה את זה בכלל נכון? וככה רואים עשרים אנשים במספר שוכבים על הריצפה - ומתאמצים בכל כוחם, להרפות.

מסתבר שהרפיה היא משימה קשה. אחרת אם היא הייתה קלה אנשים היו עוזבים עבודות ישנות ממזמן, או לא חוזרים לעבר שלהם כדי לבנות עתיד טוב יותר. הם פשוט היו מרפים, משחררים וממשיכי הלאה. לא ככה?
מה מונע מאיתנו להצליח להרפות? למה עשיה שדורשת מאיתנו לעשות שום דבר הפכה קשה כל כך?
כשאנחנו חיים במערכת שדורשת עשייה מסיבית כל הזמן, עם אמירות מסוג:
"את רוצה משהו? תשיגי אותו!" אבל מרוב דברים שרצית להשיג מצאת את עצמך מפחדת לשחרר דברים שפחות יקדמו אותך לעבר המטרה. ומהי המטרה? כבר רובנו הספקנו לשכוח.
"שניה? בואי, כנסי יקרה, מה לאן נעלמת?! שנים שלא ראינו אותך!"
היא קראה לי לחדר, ואני נכנסתי לספר לה לאן נעלמתי.
זה כנראה לקח נצח..

ממני אליכם עם המון אהבה,

שניה.