קופה ראשית

אני עומדת בסופר, מחכה לתורה של העגלה שלי.
בזמן הזה אני מסתכלת אל אופק המחלקות שעברתי בהן ושמה לב לשלטים השונים שמקשטים את התקרה וחושבת לעצמי, שאם רק הייתי שמה לב אליהם קודם לכן, אולי זה היה חוסך לי זמן רב – "כלי בית", "חד פעמי", "כביסה", "היגיינה"... פתאום נראה שמסלול הסופר לא בהכרח כל כך שונה מהחיים עצמם. חשבתי. גם הם מחולקים לקטגוריות של תקופות כאלה ואחרות בחיינו, גם אנחנו כמו העגלות מחכים לתור שלנו להתקדם הלאה, גם אנחנו הרבה פעמים חסרי סבלנות כמו...

"סליחה גברת?? את מתכוונת להתקדם או מה?" הלקוח שעומד מאחורי קטע לי את ספינת המחשבות שהפלגתי עליה וניפץ את בלון המסטיק של הקופאית החביבה והחזיר אותי אל קרקעית המציאות. התחלתי להניח את הדברים על המסוע בחוסר נעימות והיא להגנתי אמרה לאותו בחור לחוץ "הקופה נסגרת אחריה אז שתדע". ואו איך אני אוהבת אותה על אותו רגע חשבתי לעצמי. אם הוא זורק לה מילה לא במקום אני אעמוד להגנתה גם! ככה זה. לא מפקירים חברים בשדה הקרב.

עכשיו זה אני והיא מול העולם. תחושת הגנה עטפה אותי ונדמה שנרקמת כאן חברות חדשה בין כותלי הסופר. היא מקלידה על הכפתורים בקצב עם ציפורניים מפלסטיק משוחות בלק בצבעים של טורקיז, סגול ואבני חן. מאז ומתמיד זה החלק הכי מעניין בכל קופה שאי פעם עמדתי בה במהלך חיי – הציפורניים של הקופאיות. אני פשוט אוהבת את הרעש ומתפעלת מהטכניקה של ההקלדה בלי לשבור שום דבר.
בדרך חזרה לחניה עם העגלה שלי ועם החברות החדשה שנרקמה ביני לבין הקופאית בראש שלי המשכתי להניע את ספינת המחשבות שלי איפה שהיא נעצרה – בכל זאת, יש לי בלוג לכתוב.

נראה שמסלול הסופר לא בהכרח שונה ממסלול החיים. גם בחיים כמו בסופר אתה מגיע עם רשימה מוכנה מהבית הרבה פעמים ואיכשהו היא משתנה עוד מילון פעמים במהלך הקניות. גם לסופר אסור להגיע רעבים כי אז אתה יכול לטרוף הכל אבל לא את מה שהכי היית באמת רוצה לאכול.

החיים הם סופר אחד גדול והם ימכרו לנו הכל. את כלי בית, את מוצרי ההיגיינה והכביסה ואת המוצרים לתינוקות .. אבל הם גם ימכרו לך יקר יותר, זול יותר, את המותג המקורי וגם את החיקוי.

אנחנו בוחרים במה למלא את עגלת חיינו. זה מתחיל בבחירת הסביבה שלנו, וממשיך הקשבה לאינטואיציות שלנו. באיזה חברים אתה ממלא את העגלה הזאת שתלווה אותך להמשך הדרך? מה אתה שומע? מה אתה רואה? מה טוב לבריאות שלך? מה טוב לנשמה שלך? והעגלה הזאת שבה אנחנו ממלאים את הדברים שעושים לנו טוב, שלהבדיל מהעגלה בסופר – פה אין מקום לחסוך. אתה צריך את הכי טוב בשבילך. את המותג המקורי – האינטואיציה שלך.

ותמיד יהיה בחיים גם את הקול הזה שיגיד לך "נו יאאלה כבר", אבל תמיד יהיה את הקול הרציונאלי שיגיד "אין מה לעשות. תחכה". לפעמים זה מגיע בצורה של קופאית חביבה עם ציפורניים בצבעים שונים, ולפעמים זה פשוט נסיבות החיים. וכדאי ואף רצוי להביט למעלה מידי פעם. כדי לקרוא את השלטים שאלוהים מציב לך במהלך הדרך לך תדע, אולי במקום סיבובים במקום- בסוף תמצא את הדרך.
מאחלת לכולנו סופ"ש מלא בהסתכלות טובה יותר, בעזרה הדדית ובהשקעה עצמית.

שתהיה שבת שלום! ממני אליכם עם המון אהבה,
שניה.