צמיחה

האדם הוא עץ השדה.
טו בשבט הגיע, חג לאילנות ולבשורות טובות. להבדיל משאר השנים, אני חושבת שבשנה הזאת החג הזה בא עם משמעות הרבה יותר חזקה עבורי ואני מקווה שאחריי שתקראו את זה – גם לכם.
ט"ו בשבט זה חג שלרוב נוהגים לשכוח אותו, או במקסימום לאכול איזה משמש ולהמשיך הלאה בחיים, אבל השנה אני חושבת שאנחנו צריכים יותר מתמיד לתת לו את המקום שמגיע לו.



כי בשנה הזאת, כל דבר ולו הכי קטן הפך לגרנדיוזי, וכל דבר גרנדיוזי הפך לקטן. העולם השתנה, חוקי הקוסמוס התהפכו, ראפרים מתמודדים על נשיאות ארה"ב, דפי אורז השתלטו על העולם, מזג האוויר לא סגור על המיניות שלו, ברים התחלפו בספסלי רחוב ומועדונים לבשו תחפושת של סופר.

הרומנטיקה התחלפה באדישות, העקשנות התחלפה עם פשרנות ונראה שכולנו כבר התחלנו להתרגל לעניין. מי חשב שככה יהיה? כשקצה הסבלנות שלנו מתקרב ומתחיל לדגדג לנו באף כמו אבקנים בעונות מעבר אנחנו במקרה הטוב יכולים לקחת כדור ולהעביר את זה או במקרה הפחות טוב לאבד את זה. אני חושבת שכמוני, כל אחד מאיתנו איבד את זה לפרקים בשנה הזאת. גם אם זה לפרק של יום וגם אם זה לפרק של חודש. ומה קורה כשאנחנו מאבדים את זה? אנחנו רוצים שינוי. אבל לפני שמתחילים בשינוי נכנסים אלינו הביתה חברים כמו רגשות האשם, התסכולים, העצבים והטחת האשמות על כולם. ואז, בלי לשים לב, קורה משהו מאוד יפה..


כשאנחנו נכנסים לתקופת ה"איבדתי את זה" אנחנו מרגישים ריקבון. שום דבר לא הולך לנו, שום דבר לא משתנה והכל מרגיש תקוע. ואז, מגיע לו ט"ו בשבט ומסביר לנו משהו מאוד יפה: זרע כשהוא נשתל באדמה עד שהוא הופך לעץ הוא חייב לעבור את "אבולוציית הריקבון" שבה הוא נפתח ומתחיל להצמיח שורשים שלאט לאט יגדלו עוד ועוד ולבסוף הוא יהיה עץ. האומנם?

אני הייתי בתקופה כזאת של ריקבון ממשי. כל התוכניות שלי לשנת 2020 הלכו לפח. מאמינה שלכולנו. פרויקטים שבוטלו, עליה במשקל, חליתי בקורונה, סבתא שלי נכנסה לבית חולים, החלומות שלי התנפצו והרשימה עוד ארוכה. לא זיהיתי את עצמי, הרגשתי שכל המערכת עושה עליי דאחקה.  ואז, הגעתי לקצה. לקצה האמיתי הזה שאומר "זה או שאת עושה עכשיו שינוי או שאת הולכת להשתגע" בזמן הבחירה הזאת קורה קסם.

שינויים זה דבר שלוקח זמן, את זה ידעתי תמיד אבל עד שלא הגעתי לקצה הזה כנראה שלא היה קורה שינוי אמיתי. עד שלא הגעתי לריקבון הזה שאומר קדימה, לשנות מסלול. ועכשיו דבר לא היה מתקדם. ופה מתחיל השינוי האמיתי, גם אם לא בא לך. את פשוט יודעת שאת חייבת. אחרת, באמת תאבדי את זה.

אז גם אם זה אומר שכל בוקר את חייבת לשים את השיר הזה שמדבר על שמחה גם כשאת מצחצחת שיניים עם דמעות -כי את חייבת, ואת תצאי מהמיטה מוקדם מאוד בבוקר חורפי וגשום כדי לרוץ - כי את יודעת שרק זה משתיק את הדאגות, ואת תגידי תודה על כל מה שכן נשאר לך בחיים -כי זה הדבר היחידי שמחזק אותך. ואז, ורק אז את באמת מתחילה להצמיח שורשים. מהריקבון הכי עמוק שלך, מהתסכולים והאכזבות הכי קשים שלך מתחיל לצמוח משהו חדש וטוב – את.
(או אתה, סליחה)

ועוד דבר יש לי להוסיף, הטבע והעצים בכלל באים לתת לנו נקודה למחשבה שכדאי לזכור:
יש לנו שלושה סוגי אנשים בחיינו: עלים, ענפים ושורשים.

אנשי העלים- כמו העלים, הם יפים בהתחלה, אבל שכשתבוא רוח חזקה הם ילכו יחד איתה, כשעונות משתנות הם ישתנו גם הם ולבסוף ינשרו.

אנשי הענפים- איתם צריך להיזהר. הם יתנו לנו להרגיש שהם חזקים בשבילנו ותמיד יהיו שם בשבילנו, אבל ברגע שננסה להיאחז בהם הם עלולים להישבר ולגרום לנו ליפול יחד איתם. אנשי ה"אתה יכול לסמוך עליי, אני פה תמיד בשבילך" אבל כשהלכת אחרי אותם ההבטחות האלה מצאת שהם ריקות ממשמעות.

האחרונים הם אנשי השורשים- האנשים שהם כמו שורשי עץ, תמיד יהיו שם. חזקים ויציבים. אלה שמזינים אותנו ונותנים לנו כוח.

לעץ במהלך חייו יכולים להתחלף מיליונים של עלים, מאות אלפי ענפים אבל השורשים תמיד נשארים.
אז מי מהאנשים האלה מקיפים אותנו?

ט"ו בשבט מלמד אותנו להביט מעבר לשלכת ולדעת בידיעה גמורה שהשלכת הזאת, הריקנות הזאת היא מצב זמני, ועוד יבואו ימי הפריחה, בקרוב מאוד, אמן.

ממני אליכם
שניה.