עזה: הגיע הזמן לצאת מהמבוי הסתום האסטרטגי

אפשר לדבר על פירוק חמאס מנשקו, אבל מי יכפה עליו להתפרק מנשקו, ומי יוודא שבעוד כמה שנים לא יצוצו מחדש מנהרות ומפעלי ייצור נשק? אפשר לדון ברשות פלסטינית “מתונה” או בכוח בינלאומי. אבל היכן נמצא הכוח שמסוגל גם לשלוט ברצועה וגם באמת מוכן להילחם בארגוני הטרור? ומי בדיוק ירכיב את אותו כוח בינלאומי: טורקיה? קטאר? מדינות אחרות שהאינטרסים שלהן רחוקים מלהתיישב תמיד עם האינטרסים של ישראל?

לכן אני מציע לבחון פתרון שעד לא מזמן אולי היה נשמע נועז מדי: הקמת בסיס צבאי אמריקאי גדול וקבוע ברצועת עזה.

לא משקיפים. לא עוד ועדה בינלאומית. לא ערבויות על הנייר.

טכנולוגיה אמריקאית, יכולות מודיעין אמריקאיות וחיילים אמריקאים בשטח.

בסיס כזה יוכל להבטיח פיקוח רציף על פירוז הרצועה: איסוף מודיעין ומעקב, איתור מנהרות, התמודדות עם רחפנים וכלי טיס בלתי מאוישים, ופיקוח על ניסיונות לייצר ולהבריח אמצעי לחימה. שילוב בין המערכות האמריקאיות והישראליות ייצור רמת שליטה ופיקוח שונה לחלוטין על המתרחש ברצועה.

במקביל, מהלך כזה ישרת גם את האינטרסים האסטרטגיים של ארצות הברית עצמה. וושינגטון תקבל דריסת רגל צבאית ומודיעינית נוספת במזרח הים התיכון, תחזק את יכולת ההרתעה מול איראן ושלוחותיה ותעמיק את שיתוף הפעולה עם ישראל, ממודיעין והגנה מפני טילים ועד לפיתוח טכנולוגיות צבאיות חדשות.

המלחמה האחרונה המחישה פעם נוספת את עומק השותפות האסטרטגית בין שתי המדינות. לארצות הברית אין במזרח התיכון בעלת ברית אמינה ומוכחת יותר מישראל, כפי שלישראל אין שותפה אסטרטגית חשובה יותר מארצות הברית.

הנוכחות הצבאית האמריקאית במדינות אחרות באזור תלויה מטבע הדברים גם בשינויים פוליטיים פנימיים באותן מדינות ובמידת ההתאמה, בכל רגע נתון, בין האינטרסים שלהן לבין האינטרסים של וושינגטון. תלות כזאת יוצרת עבור ארצות הברית סיכונים אסטרטגיים ארוכי טווח. ישראל שונה מהותית: שיתוף הפעולה בין שתי המדינות נשען על עשרות שנים של שותפות צבאית, מודיעינית, טכנולוגית ומדינית.

חשוב לא פחות, הקמת בסיס כזה אינה מחייבת בהכרח יצירת מנגנון מימון חדש לחלוטין. לארצות הברית כבר קיימות התחייבויות תקציביות ארוכות טווח בתחום ביטחון ישראל, וחלק מן ההוצאות הדרושות עשוי להשתלב בתוכניות קיימות או עתידיות של סיוע ביטחוני אמריקאי ושל שיתוף פעולה ביטחוני משותף.

אבל יש כאן היבט נוסף, שלדעתי עשויה להיות לו משמעות היסטורית.

בסיס אמריקאי קבוע ייצור נדבך מוסדי נוסף בברית בין ישראל לארצות הברית, כזה שיוכל לשרוד חילופי נשיאים וממשלים בוושינגטון. ככל שהאינטרסים הצבאיים, המודיעיניים, הטכנולוגיים והאסטרטגיים שלנו יהיו שזורים זה בזה עמוק יותר, וככל שתוקם בשטח יותר תשתית משותפת וייבנו יכולות משותפות, כך היחסים בין המדינות יהיו תלויים פחות בזהותו של נשיא מסוים, רפובליקני או דמוקרטי.

בכך עשויה להיות טמונה אחת המורשות האסטרטגיות החשובות ביותר של הנשיא דונלד טראמפ עבור ישראל: לא רק לתמוך בישראל היום, אלא ליצור מנגנון שיחבר באופן עמוק עוד יותר בין האינטרסים האסטרטגיים של שתי המדינות לעשרות השנים הבאות, בלי קשר לזהותו של מי שיישב אחריו בבית הלבן.

לאחר שיושג פירוז אמיתי, בר־אימות ובר־פיקוח, ניתן יהיה לעבור בהדרגה, בתהליך שעשוי להימשך אפילו דור שלם, לשיקום הרצועה: להקים אזורי מגורים בטוחים, תשתיות, בתי ספר, בתי חולים ומקומות עבודה עבור אותם תושבי עזה שיבחרו בחיים של שלום, ככל שיהיו כאלה. למי שירצה מרצונו לפתוח חיים חדשים במדינה אחרת, יש לאפשר זאת ואף לעודד זאת בכל דרך אפשרית, בכפוף להסכמת המדינות הקולטות.

סדר הפעולות חייב להיות שונה באופן עקרוני מזה שהכרנו בעבר:

קודם פירוז. אחר כך ביטחון. לאחר מכן שיקום. ורק בסוף שגשוג.

ולא שיקום, התחמשות מחדש ועוד מלחמה.

אחרי 7 באוקטובר אין לנו עוד זכות לבסס את ביטחונה של ישראל על הבטחות. אנחנו זקוקים למנגנון שמסוגל להבטיח את ביטחוננו לעשרות שנים קדימה.

הגיע הזמן להפסיק לחפש עוד פתרון זמני בדמות פלסתר לעזה, ולשנות את המציאות האסטרטגית עצמה.