עונת החתונות החלה

עונת החתונות כבר התחילה ואיתה מתקרבת לא פחות ולא יותר- החתונה שלי בכבודה ועצמה. כולם שואלים אותי כל כך הרבה שאלות, על כל כך הרבה נושאים, על כל כך הרבה ארגונים שככל הנראה לי חשבתי עליהם בכלל וכל מה שבא לי לעשות זה להישען אחורה על הספה ולתפוס תנומה קלה.

שנים שאני הולכת לחתונות, של חברים ושל משפחה. מעולם לא הייתי הילדות שמדמיינות את עצמן בשמלת כלה או איזה שיר יהיה הסלואו שלהם, תמיד דמיינתי את החיים אחר כך, כשאתם פשוט ביחד. איך הייתי רוצה שהם יראו, איך הייתי רוצה שהם ירגישו וכמובן שאלת השאלות – מי הוא יהיה? מי יהיה בעלי.

לכן, אף פעם לא הקדשתי לזה מחשבה רבה מידי, קודם כל כי זה מלחיץ. אבל גם כי ידעתי שחתונה מסתכמת בערב אחד, חגיגה אחת, עבור זוג אחד עם הרבה משאלות בלב. לעומת הערב היחיד הזה, היום שאחרי הוא האירוע המרכזי באמת לדעתי, שבו צריך להתרכז לא רק באירוע אחד, אלא על שני אנשים משני עולמות שונים ועל העבודה ביניהם וזה יכולה לקחת חיים שלמים.

הנה אני מגיעה השבוע לחתונה של חבר ילדות שמאוד יקר לי, ובשבוע שעבר הייתי בחתונה של חברה מאוד אהובה שלי שכמעט בוטלה בגלל המצב במדינה. שניהם היו בפאניקה, שניהם היו בלחץ אבל שניהם עשו את זה. היה צוות מילים שחזר הכי הרבה בשני האירועים האלו אחרי ה"מזל טוב" הבנאלי והמוכר והוא "זהו, התבגרנו." שניהם הגיעו ביחד, "מזל טוב! זהו התבגרנו הא?" כמו אחד פלוס אחד ב'האפי האוור' בבר השכונתי. וזה מה שהפיל לי את ההבנה, זה לא שהחתונה מפחידה אותי כמו שהמחשבה ש"זהו, התבגרת ילדה" מתחילה להתמקם בהבנה.

מפחיד אותי לחשוב שיותר מהכל. אני כבר לא אהיה הילדה שבי. או יותר גרוע -להיות ילדותית בחיים שבהם כבר בוגרים. מתי יודעים שאת סתם מתבכיינת עכשיו או שאת עומדת על שלך? מתי יודעים לשחרר ולזרום עם דברים שלא בהכרח באים לך בטוב? והאם משהו בנו הולך להשתנות בגלל שינוי הסטטוס הזה?

גילאים משתנים, חברים הולכים ובאים, הגוף מתבגר ואת כל זה הפרטנר שלי לחיים יצטרך לראות, להכיל ולקבל. וככה גם אני. שמעתי משפט השבוע שנתבע בזיכרוני והוא "לחשוב על העבר - זה דיכאון, לחשוב על העתיד – זה חרדה. ולחשוב על ההווה – זה מתנה." וזה דבר מיוחד מאוד להבין, כי אנחנו היום מי שאנחנו בגלל או בזכות העבר שלנו, ובגלל העבר שלנו אנחנו רוצים לעבוד או לשפר את העתיד שלנו אבל אנחנו תמיד שוכחים את הרגע הזה. לפעמים לשחרר שליטה יכולה להיות משחררת, לפעמים את פשוט עפה מההדף.

היום הוא ערב חג שבועות, היום בו קיבלנו את התורה והיום בו סיימנו את ספירת העומר. אחרי 40 שנה במדבר, אחרי דרך מפרכת, אנחנו בני ישראל מקבים את ה"תורה" ובעצם, את המטרה אליה חיכינו. התורה מלמדת אותנו את החשיבות של ה"דרך" אל המטרה. המטרה שלנו יכולה להיות זוגיות יותר טובה, גוף יותר חטוב, לקנות בית, ללמוד מקצוע או אפילו סתם להיות אנשים פשוט שלווים יותר. כשהמטרה היא עתיד והדרך היא ההווה שלנו, צריך להתייחס לכל פרט קטן בדרך כמטרת העל החשובה ביותר. החיים האמיתיים הם הרגע הזה. וזה לא מה שאנחנו עושים, אלא איך אנחנו עושים. עם חיוך, אמונה, ביטחון ואהבה שמייצרים אצלנו חיים שלמים של טוב ואושר.

אין דרך לאושר, האושר הוא הדרך.
חג שמח ולימוד מעצים וטוב!
ממני אליכם עם המון אהבה –

שניה.