עוד קוטור

יש מנטרה שאני נתקלת בה הרבה לאחרונה. לרוב בפלטפורמות של מדיה חברתית אבל בזמן האחרון אני שומעת אותה גם בסביבה המציאותית שלי. כמו עם אמא שלי, המטפלת המקסימה שלי או גם מחברות וחברים שלי. גם אני אומרת אותה לחברות שלי כשהן מספרות לי על משברים או על תקופות פחות זוהרות בחייהן, וזה כדי להזכיר להם מי הן ומה מגיע להן. המנטרה מתחילה בידיעה שאני צריכה להנחיל אותה בתת מודע שלי ולכן רוב טובי המוחות אומרים לחזור עלייה גם בבוקר כשקמים מהשינה וגם בלילה לפני שנרדמים.

היא הולכת ככה: "מגיע לי להיות נאהבת. מגיע לי לחיות חיים של שפע. מגיע לי להיות ראויה, מגיע לי.., מגיע לי.." מלא דברים שאנחנו, כיצורים חיים בעולם הזה היינו רוצים להרגיש ולחוות. למשל, זרע שנשתל באדמה, ומתישהו, עם הזמן יניב לנו פירות מתוקים להנות מהם – ככה המערכת של התת מודע עובדת, זה הכוח שלו. אנחנו שותלים את המחשבות שלנו, את האמונות שלנו, את הרצונות שלנו ולאט לאט העולם מביא אותם אלינו בצורה כזאת או אחרת.

מכירים את זה שחושבים או מדברים על רכב מסויים ופתאום כל הזמן רואים אותו?...

לאחרונה, אני בתקופה שבה אני מרגישה שהתקיעות חוגגת. שהכתיבה שלי נעצרת, שהיצירתיות שלי נרדמת וכל מה שבא לי לעשות זה רק להתרחק ולקבל שקט מהעולם, אני מרגישה שאני לא נאמנה למנטרה הזאת. ומנגד גם עולה לי השאלה שמחבלת בכל אותה מנטרה מעצימה כזאת או אחרת.

השאלה המפחידה מכל:
"מי אמר שבכלל מגיע לי?"
מי אמר שמגיע לי להצליח? מי אמר שכל השאיפות שלי הן לא דמיונות שחלמתי עוד בגיל ילדות? מי אמר?
זה מלחיץ לחשוב ככה. כי כוח המחשבה שלנו מסתבר, חזק מכפי שאפשר לתאר. לכן אולי כדאי שנזכור שאם כבר חושבים אז לחשוב עד הסוף. לא רק על מה שאין לנו ואנחנו מייחלים לו, אלא לחשוב על מה שכבר יש לנו ולהודות עליו.

אם גם אתם מזדהים עם אותה תקופה מעצבנת שמלווה איתה תחושת תקיעות, עייפות וחוסר חשק, כדאי לזכור את השאלה הזאת: "מי אמר שבכלל מגיע לי?"

אולי הפכנו להיות בלי לשים לב לאותם ילדים שבוכים כי הם רוצים עוד ועוד משחקים אבל לא אומרים תודה כשמביאים להם אותם. ומה ההורים אומרים בתגובה? – "מה אומרים?? -תודה."

בדורות הקודמים לא היה שפע כמו שיש לדור שלנו. מצד שני, גם לא היה להם גם כל כך הרבה תסכולים כמו שיש בדור שלנו.

אנחנו דור של מתלוננים, והרבה. אנחנו די קוטרים. רוצים יותר כסף, רוצים יותר בגדים, רוצים דירה יותר יפה, גוף יותר חטוב ורוצים ורוצים.. ולמה? כי אנחנו בטוחים שמגיע לנו.


השבוע מצאתי את עצמי בחדר ארונות נותנת צעקה קטנה - "אין לי מה ללבוש!!" זה יכול להטריף אותי. לדעתי אין דבר שיכול לתסכל אישה מזה שאין לה מה ללבוש. כמה ימים אח"כ הלכתי לניחום אבלים ואחת מקרובי המשפחה סיפרה לי על הדור הקודם, על איך הם היו מתנהלים פעם. "היום אתן נכנסות בטלפון לוחצות על כפתור ויום אחרי כבר יש לכם בגד חדש בארון. פעם לא היה דבר כזה, רק לכבוד החגים היינו קונות בגדים. היינו לובשות את אותו הדבר יום אחרי יום, ואתם? לובשות בגד אחד וזורקות, אתן נהנות מ"הוט קוטור" לעומת מה שהיה לנו.."השיחה עוד המשיכה אבל לא הצלחתי להפסיק לצחוק עם עצמי מהמחשבה שהדבר שאולי הדור שלנו כן נהנה ממנו זה עוד קיטור ולא מ"הוט קוטור". עוד קיטור, עוד תלונות, עוד זלזול במה שכן יש לנו ויותר מזה – זלזול בעצמנו ממה שאין לנו.
והמנטרה הזאת נכונה, שלא נחשוב אחרת חלילה - כן מגיע לנו.

מגיע לנו להרגיש נאהבים, מגיע לנו להרגיש ראויים, מגיע לנו להרגיש כבוד בחיים שלנו. אבל לו רק היינו לומדים גם להגיד "תודה" על מה שכבר יש לנו..
זה מגיע ביחד, כמו זרע שצריך מים כדי לצמוח - שאיפות לעתיד עם הכרת תודה על ההווה.

ממני אליכם עם המון אהבה והכרת תודה,
שניה