עב"מים מנגה וצדק וגם מכדור הארץ

לפעמים אני חושבת על זה אם בכל הגלאקסיה האדירה שאנחנו חיים בה, בין כל הכוכבים שיש בשמיים, בין כל החיות שיש במים ובין כל החיים על האדמה האם "אנחנו באמת העולם היחידי פה?" איך יכול להיות שכל זה ורק כדור ארץ אחד רואה את זה? יש מדענים שחוקרים עד היום אם אכן קיימים חיים מחוץ לכדור הארץ, יש גם כאלה שדיווחו שראו עב"מים ואפילו חייזרים. ואם להיות כנה- אני מאמינה בזה. האם כל העולם הזה נברא רק עבורנו? חייב להיות פה עוד חיים, ואיזה מגניב זה יכול  להיות אם עוד כמה שנים נוכל לתקשר עם חייזרים ולשבת איתם על קפה בשדרה.

לפני כמה ימים, אני זכיתי לגלות גם עולם חדש. אומנם הוא לא מחוץ לכדור הארץ, אבל הוא כן מחוץ לשטחי הציוויליזציה המוכרים לנו. אי שם, בכפר מרוחק בין כפר ורדים לבין כרמיאל נמצא עולם חדש העונה לשם "כישורית" ששם אם תרצו, גרים להם חייזרים. הם נראים בדיוק כמונו, הם נשמעים כמונו ואפילו מתלבשים ממש כמונו.

הם קמים כל בוקר לעבודה שלהם, לחברים שלהם, ולדאגות שלהם. אפשר למצוא אותם במחלקות השונות שבהם הם עובדים למחייתם: ביקב, במאפיה, בגינת ירק, בכלביה ובעוד הרבה ענפים שהעולם הפרטי שלהם מספק.

אני קוראת להם "חייזרים" בכוונה כי לרוב אנחנו נוהגים לראות אנשים שהם לא "רגילים" כחבר מעולם אחר, יצור חדש וכמשהו מפחיד לפעמים.

"כישורית" הוא כפר לאנשים בעלי צרכים מיוחדים, כך הכפר מוגדר. אבל השבוע כשבאתי לבקר את חברתי החייזרית המהממת יעלי התפעלתי לראות איך העולם החדש הזה שגיליתי עובד והוא לא כלכך שונה מהעולם שלנו. חברויות, עבודה, שכנות, תשלומים וכו'.

לפני שלושה חודשים היא נכנסה לחיי בטיול של שבוע במדבר רק היא, אני ומתן חברנו המשותף ומאז אני מסרבת בכל תוקף שתצא מהם. באותו טיול, יעלי סיפרה לנו הרבה על העולם ממנו היא באה ובין טיפוס הר להתקפי חרדה, הדרך להרגיע אותה היתה לדבר על הכפר והחיים בו כדי שהחרדה תצא מפוקוס. החייזרית הקטנה שלי מלמדת אותי הרבה על בני האדם, בעיקר על כמה שלכולנו יש מקום בעולם המשותף הזה שלנו.

אני מסתכלת על הילדה הזאת, החייזרית שלי, זאת שלפני שלושה חודשים חיבקתי בלילה בלב מדבר מנצנץ מרוב כוכבים, אבל רחוק כל כך מהכוכב שלה. אנחנו עומדות במטבח המדוגם שלה בדירה הפרטית שלה בעולם האישי שלה ואני מגלה מולי אישה. עצמאית ובטוחה כל כך. היא מכירה לי את השכנים החייזרים שלה, היא עושה לי סיבוב בעולם שלה ובין היקב שלהם, למאפיה ולגינת הירק אנחנו פוגשות עוד ועוד חברים חייזרים. יעלי מסבירה לי על כל אחד מהם, ולמה הוא מוגדר כ"חייזר". היא מציגה לי אותם ואז מספרת "הוא סובל מחרדה חברתית, השנייה יש לה בעיות קוגניטיביות, השלישי יש לו סכיזופרניה, ולזה יש קושי בדיבור.." תוך כדי ההסברים על האנשים השונים שהם בגילאים שונים עם צרכים שונים לא יכולתי שלא לתהות – עד כמה הם באמת שונים מאיתנו? כן נכון, לנו יש את מסנני ה"מה יגידו?, איך זה נראה?, אגו, כבוד.." אבל בכולנו יש את החרדות, את הקושי בתקשורת במינון כזה או אחר, את הפחדים ואת השדים שמתחבאים בארונות  שלנו.


יש בנינו בני אדם שהם מוגדרים לנו כשונים, כמוגבלים, כחייזרים. אבל גם להם יש את הצרכים שלנו.
הם רוצים שיאהבו אותם כמו שהם, הם רוצים שיקשיבו להם, הם רוצים להרגיש בעלי ערך והם רוצים להרגיש שהם גם תורמים משהו לעולם הזה, ולא רק לעולם החיצון שלהם.

הם חיים כאן, בנינו, איתנו. ההגדרות שנצמדו אליהם אולי נכונות, אבל הגדרה גם תפקידה להגביל.
העולם הזה, החיים פה, הם יפים והם של כולנו. ואם רק נפתח טיפה את הדלת להציץ החוצה, נגלה עולם חדש ומופלא. עולם שבו חייזרים ובני אדם הם חברים, יושבים לקפה בשדרה ומנשנשים עוגה.
כפר כישורית, לכו לבקר שם, אתם תופתעו מאוד!

ממני אליכם, עם המון אהבה
שניה