סוד חייהם של הדבורים

השבוע לראשונה מאז תחילת ההיריון שלי, החלטתי לשנס מותניים, ללבוש (שוב) את הבגדים היחידים שעולים עליי ולהתמודד עם הפיל שבחדר – ההיריון שלי! וללכת למישהי שתדריך אותי עד כמה שאפשר לקראת מה שאני עוברת ועוד הולכת לעבור.

אז בשבוע 33 החלטתי שזה ה-זמן הכי מדויק להתחיל וללמוד על מה אני עוברת ומה אני הולכת לעבור. וקבעתי פגישה עם יפעת. מיילדת מהממת מבית החולים בלינסון שעושה גם ליווי אישי של הכנה ללידה בין היתר.

סתם בשביל לסבר את האוזן, רוב החברות שלי שהיו בהריון בשבוע שאני נמצאת בו, כבר היו אחרי לפחות ארבעה סדנאות שונות, סיורים בבתי חולים וחדר ילדים עומד ומוכן. חברות שלי שכרגע בהריון איתי אבל בשבועות יותר התחלתיים ממני, גם כבר התחילו את שרשרת החיול הזאת לקראת האירוע. מה שמעמיד אותי באמצע ומתחיל לעורר בי זיעה קרה וחרדה רותחת, כי אני איך לומר בעדינות, לי ולשינויים לוקח זמן להסתגל אחד אל השנייה. אני עדיין מנסה להסתגל לשעות שינה החדשות מאז המתקפה באירן. כי עד שהתרגלתי לישון עם חצי עין פתוחה ולהסדיר דופק אחרי ההתראה בטלפון, שוב פעם הגיע שינוי שאמר "זהו, הכל בסדר."

אז ההיריון הזה תפס אותי לא מוכנה, ואני עדיין מנסה להסתגל לשינויים במצבי הרוח הקיצוניים, לעייפות המעייפת, לשינויים שהגוף שלי עובר, לשינויים שאני צריכה לעשות בבית שלי ובנוסף לשינויים שהעולם שאני חיה בו עובר. ומה אני אגיד לכם, זה הרבה.

היה לי חשוב ללכת אליה. גם כדי לסמן וי ולהרגיש טוב עם עצמי שאני בכל זאת ולמרות הכל עושה עם עצמי ועם הסיטואציה הזאת משהו, אבל גם כי אולי באמת יצא מזה משהו. ומה אתם יודעים? יצא.

שיתפתי אותה שאני מרגישה שאני לא באירוע. שאני עדיין בשוק. שחברות שלי כבר עשו את הסדנה הזאת ואת הסדנה ההיא והן יודעות איפה הם יילדו והם יודעות איזה עגלה, טיטולים וקרמים הם קונות ואם הן מניקות או לא ואני הראש שלי בכלל עדיין תקוע בקפה של הבוקר. שהתלבטתי שעה מה להכין שחור או נס ולמה בסוף לא הלכתי על שחור?
בסוף התמליל שנשפך לי מהפה בלי עצירה, היא אמרה לי "בואי, אני רוצה להראות לך משהו"
הלכנו לגינה האחורית שלה, גינה מהממת לכל הדעות אבל לא הבנתי מה אני אמורה לראות. עד שהיא הצביעה על שלוש קופסאות מעץ שהונחו על הריצפה.

"דבורים" היא לחשה לי בחיוך וסימנה לי עם האצבע לשמור על חשאיות. הייתי בשוק. אני יודעת שדבורים הם חיה משמעותית מעוד לכדור שאנחנו חיים בו ומעריכה אותם מאוד על זה. אבל אתם יודעים, שלום שלום ולא מעבר.

עמדנו שתינו ליד הכוורות בשקט "את יודעת" היא אמרה "הדבורים לא עוקצות כל עוד הם לא מרגישות סכנה. הם בסך הכל עושות את העבודה שלהם ואנחנו רק צריכים להסתכל ולא להפריע." חייכתי אליה אבל בדיוק דבורה עברה קרוב מידי לפנים שלי וקטעה את ההתרגשות.
"ככה גם את." היא המשיכה "יש לך חוש נשי כמו של דבורים. את ידעת שזה הזמן הנכון שלך לפעול ופעלת. אל תשווי את עצמך לחברות שלך. תסמכי על האינטואיציה שלך. את בעצמך יודעת שאת תהי בסדר."

אני רציתי להגיד לה שאני לא יודעת כלום. שאני בסך הכל עושה את תפקידי הקטן וזה להיות קיימת פה. משתדלת למזער נזקים כבר 32 שנה כמה שניתן. אבל אז היא המשיכה "נשים עוברות שינויים כל הזמן. בגוף, בהורמונים, בתפקידים, באימהות, בעבודה, ברגשות.. וכמו המלכה של הכוורת אנחנו צריכות להנהיג את עצמנו כדי שה"כוורת" – הבית, הזוגיות, הילדים שיבואו בעז"ה – ירגישו עדיין בית. יציב. מתפקד. אז תזכרי, גם אם את עוברת שינוי גדול כמו הריון, החכמה הנשית שלך יודעת את הדרך. בדיוק כמו הדבורים, גם בך יש חכמה עתיקה שעוברת כבר דורות שיודעת, איך ליצר דבש מהחיים."
המילים שלה... מזמזמות לי באוזן עד עכשיו. תודה לך.

ממני אליכם עם המון אהבה,
שניה.