משחק ילדים של גדולים

כמסתכלים על תמונות מהילדות אפשר להתענג על זיכרונות ישנים של כמה נהדר היה בילדות. אז כשעוד אהבנו את החורף, שעוד התרגשנו מהשלוליות, שאהבנו את השכבות שמגנות עלינו, את המחנה שנהרס בפעם המי יודע כמה שבנית עם החברים, ועל החברים מאותה תקופה שאם אתה בר מזל, הם עדיין נוכחים בחייך הבוגרים ולהגיד "ואו אלוהים, איך הוא גדל!".

מצחיק ששמתי לב לזה לאחרונה שקל לנו לראות את זה על אחרים, את הגדילה ואת ההתפתחות שלהם, אבל כשזה מגיע אלינו, גם מבעד לזקן ולשרירים וגם מבעד לעקבים ולאיפור, עדיין אנחנו רואים את אותו הילד נוכח בחיים שלנו.

ככה אנחנו מסתובבים בעולם של הבוגרים, ילדים קטנים שמחזיקים את הידיים של הבוגר האחראי. אז נכון, אנחנו כבר לא זורקים את הצעצועים בארז החול ובוכים על הריצפה (תודה לאל) על זה שהילד שאיתנו לא רוצה לשחק איתנו כבר, היום זה קצת יותר בקלאס. כמו לזרוק פשוט איזה הערה עוקצנית לאוויר ולהתעלם מההשלכות.
סוף סיפור, קצר וקולע, ככה זה בארגז החול של הגדולים.

לפני שלושה שבועות ישבתי עם ילדה אחת בשם דניאלה שפנתה אליי באינסטגרם אחרי שקראה כמה מהבלוגים שלי. תהייתי מה יש לילדה בת 16 כל כך להתחבר לבלוגים של בחורה בת 29 שמדברים הרבה על קבלה עצמית, על אהבה, על אכזבות ועל משברי דור ה Y.

קבענו בארומה על קפוצ'ינו קטן, רותח עם חלב שקדים ו...שוקו חם. היא לגמה מהשוקו ואני הצפתי אותה בשאלות. את התשובות שלה לגמתי בשקיקה.
מסתבר שאפשר להספיק היום הרבה יותר כשאת בת 16, כמו להיות מנכ"לית של עסק אינטרנטי, להרצות בבתי ספר שונים בארץ ולטפח פודקאסט שבועי.

מסתבר גם שמלבד חרם חברתי, והשקעה בלימודים היא מדברת עם אותו נוער גם על הצורך הבסיסי שלהם בלזכור שהם בסופו של דבר, עדיין רק ילדים.
"הדור של היום, הנוער לא רץ למטרה מסוימת, הוא בורח ממה שיש מאחורה, צלקות או פחדים שמא הם יהיו שום דבר".

שתקתי לרגע, כי חשבתי על זה, ושום דבר לא באמת היה נראה לי שונה יותר מידי ביני לבינה. ותהיתי, האם הדור הזה שהיא מדברת עליו מנסים להיראות כמו בוגרים בני שלושים? או שמא אני והדור שלי מנסה להיראות כמו ילדים מתבגרים? מי מחקה את מי בעצם?

אני בתור ילדה בת 16 כל מה שרציתי זה להיכנס למסיבות ולהצליח לעשות פליק-פלאק כפול בשיעורי התעמלות קרקע. היום בנות הגיל הזה יכולות להיות במקרה הטוב סלקטוריות לאותן המסיבות האלה, ובמקרה המאוד טוב לפתוח עסק מצליח בשתי ידיים קטנות.

תהיתי לעצמי, בעולם של אפשרויות אינסופיות, האם בני הדור שלי ואני נעשינו באמת אנשים בוגרים ואחראיים יותר? או שמא אנחנו אנשים בוגרים ואחראיים ששואפים עמוק בלב עדיין להיות נערים מתבגרים?

אני חושבת ששני הדורות, גם דור ה Y וגם דור הZ יוכלו להיות אחראיים יותר אם רק נצליח ללמוד אחד מהשני. שאנחנו נשכיל ללמוד מהנוער של היום מה זה לקחת אחריות על החיים בעתיד ולהשקיע בהם כמה שיותר כבר עכשיו בכל המרץ, ושהנוער הצעיר ילמד מאיתנו לקחת אחריות על הילד הקטן שנמצא שבתוכנו ולתת לו מקום. להשתחרר מידי פעם מהמטלות האינסופית ומהלחץ המתיש וסתם להנות מהדברים הפשוטים.  בכולנו יש עדיין את ילד שרק רוצה שיראו אותו, שיאהבו אותו ויקשיבו למה שהוא צריך, בכנות, בתמימות ובלב פתוח. ובכולנו גם יש את הבוגר האחראי שהפכנו להיות, סבלני, מכושל וסלחן יותר. וכשבאמת נשכיל לראות את שני האישיות האלה בנו, בכל גיל ובכל רגע נוכל סוף סוף להסתכל על עצמנו בתמונות ולהגיד "בואנה, איך גדלת!"

ממני אליכם עם המון אהבה,
שניה