מראה מראה שעל הקיר

אנחנו מוקפים במראות. לאורך כל חיינו אנחנו רואים ונראה את עצמנו באינספור מראות שונות. מה שגרם לי לתהות, אני רואה את עצמי באינספור מראות שונות במהלך היום יום שלי, בכל מראה אני נראית שונה מהקודמת. באחת אני ארוכה יותר, בשנייה רחבה יותר, בשלישית נמוכה יותר וברביעית אני כבר לא זוכרת.. איך בנאדם אמור לדעת איך הוא באמת נראה?

ואם האנשים שאנחנו פוגשים בחיינו הם באמת ההשתקפות שלנו עצמנו, אז מה זה אומר? שאני דומה לאותה אחת מעצבנת שמתאמנת איתי באותה קבוצה מידי שבוע? מה גם לי יש ראיה צרה שלא רואים בה את הכלל? מה שאומר שאם אני רואה מישהי מתאמנת אני אעמוד דווקא סנטימטר ממנה עד שהיא תתייאש ותזוז לפינת החדר? גם אני אבכה תמיד למאמנת שתפסו לי מקום בשיעור? גם אני תמיד חייבת להראות לכולם שהגעתי ואני נוכחת תרצו או לא? גם אני? אז מה אני? גבוהה? צרה? נמוכה? או מעצבנת?!
בעולם עם כל כך הרבה מראות – מי אנחנו באמת? איך אנחנו באמת נראים?

השבוע הייתי באימון מיני רבים שבו אותה מתאמנת בחרה מכל המקומות בשיעור לעמוד דווקא לידי. כשאני אומרת לידי אני לא מתכוונת למרחב אישי לה ולי או אחד כזה שמאפשר תזוזה. הוא אולי מאפשר בריחה לפינת החדר. ככה אני מוצאת את עצמי מידי שיעור מזדחלת אחורה לפאתי הכיתה אני והמזרון שלי. היום זה הסלים כשהגעתי לשיעור הפילטיס שהיה מלא. תפסתי את המיטה שלי ליד חברותי לשיעור וחיכיתי שהשיעור יתחיל.

לפתע, כמה מפתיע, אותה מתאמנת הגיעה. והתחילה להגיד "מישהי תפסה לי את המקום" חשבתי לעצמי, שזה מצחיק שדווקא היא אומרת את זה ושאולי סוף סוף היא מרגישה איך זה מרגיש. בביטחון מלא נשארתי במיטה שלי, אבל כשהמורה קראה שמות, מסתבר שהפעם באמת, תפסתי לה את המקום.

מסתבר ששעות השינה שלי ניצחו והעייפות הכריעה –שכחתי שנרשמתי לאימון אחר היום ולא לפילאטיס, וכמו כלב עם הזנב בין הרגליים, יצאתי מהכיתה. התביישתי כל כך, המורה אמרה לי שזה לא משנה אם אני יחפה אני עדיין יכולה לחזור לאימון המקורי שנרשמתי אליו, אבל הרגשתי כמו חייזר שנכנס לכיתה והחזיק שלט "אל תתייחסו אליי" . כולם התייחסו. כולם הסתכלו עליי, על היחפה, על השונה בנוף, על זאת שלא אחראית מספיק בשביל לקרוא בבוקר שוב – לאיזה שיעור היא נרשמה.

החלטתי שזה גדול עליי הסיטואציה הזאת על הבוקר, ההשתקפות הזאת במראת חיי, ולכן בניסיון כושל של לא למשוך תשומת לב יותר מידי, יצאתי מהכיתה. הרגשתי שהבושה הולכת ביחד איתי הביתה ואיתה בצימוד מושלם, כמו 1+1 בנייקי הדמעות התחילו לעלות איתי את העלייה לכיוון הבית. הרגשתי כמו הילדה שרצתה לשחק עם חברות שלה ואמרו לה שבדיוק כולם כבר התחלקו לזוגות ושלא נשאר מקום.

אני יודעת שזאת האחריות שלי והפעם באמת, היא לא אשמה. אבל אלוהים, מי היא אותה אישה זרה שרודפת אותי כל אימון מחדש? למה אני פוגשת אותה כלכך הרבה לאחרונה? בכל כך הרבה סיטואציות? מה היא באה ללמד אותי?
אולי אני כמוה במידות שונות, רוצה שרק יתנו לי מקום? רוצה יראו אותי?
אולי כמו מראה יכול להיות שהיא משקפת לי בדיוק את מי שאני? אבל איזה מראה, מראה לי את האמת?
יש מראות שמראות לנו כנראה אחד לאחד את איך שאנחנו נראים באמת ויש מראות שמראות לנו תמונה כללית שלנו ואולי לא הכי מדויק אבל את התמונה הכללית. אולי לא נוכל לדעת מי מהם מראה לנו ברגע נתון 100% אותנו, אבל כן חלקים שקיימים בנו.

תודה לך אישה זרה, מסתבר שאני מכירה אותך יותר ממה שחשבתי. לימדת אותי או יותר נכון הזכרת לי להסתכל יותר על הסביבה שלי, למלא את עצמי באהבה וכמובן – לבדוק פעמים לאיזה שיעור נרשמתי..

ממני אליכם עם המון אהבה,

שניה.