תמונה ראשית

מציאות או חלום?



מה שהתקופה הזאת לא תהיה- אם היא סוג של חלום אז היא כנראה סיוט

כשלוקחים את השלוק מים האחרון של השנה לפני כניסת צום יש תחושה של "נגמר הזמן". כשמתחילים לקרוא את המילה הראשונה בתפילה הראשונה של הצום יש תחושה של "התחלנו".

השנה, אמא ואני במקום ללכת לבית כנסת הקבוע שלנו, במקום הקבוע שלנו עם הכיסאות הקבועים שלנו, מצאנו את עצמנו שחקניות במשחק - "חפש ת'מטמון" או יותר נכון "חפש ת'בית כנסת" .

לאחר חיפושים בישוב, בין המועדון הישובי, לגני השעשועים מצאנו את הבית כנסת שלנו בסופו של דבר במגרש ספורט של הבית ספר. לא היה לי מוזר להתפלל בחוץ ואפילו קצת אהבתי את הרעיון שאני לא הולכת לקפוא השנה ממזגן אבל כן היה לי מוזר שבמקום אוויר מזגנים מקפיא הייתה שם אווירת ריחוק קרה וצוננת.

צילום: אלרן רוזנטל
בחיים לא ראיתי ככה את המניין שלנו ככה. כל כך מעט אנשים בתפילה של ערב יום כיפור, כולנו מרוחקים זה מזה, הצחוקים בין הגבאי לחזן השתתקו, אין רעש של ילדים ובפעם הראשונה מאז ומתמיד - במניין הספרדי באמת היה שקט.

תפסנו איזה פינה צידית בקפסולה, איפשהו בין עזרת גברים לפנס רחוב שיוכל להעיר לנו את הסידור והתפללנו עם המסכות על הפה והאף ומנסות לשמוע את קול החזן שפתח בתחרות בין התנים שמייללים בדרך כלל בלי הפרעות בשעות האלה, בשעות התפילה שלהם. והפעם היו צריכים לחלוק את הזמן הזה יחד איתנו. בני אדם שמייללים לאלוהים שיגאל אותנו כבר מהתקופה ה-כל כך לא רגילה הזאת.

אפשר היה לא רק לראות את ההבדלים בתפילה השנה אלא גם לשמוע אותם. אם שנה שעברה התרומות בבית הכנסת היו בסכומי עתק שופעים של אלפים וכל אחד היה דואג להשמיע את העובר ושב שלו בגאון, אז השנה הסכומים השמיעו את הצמצום שחל על כולם.

ואם בשנה שעבה כולם היו מגבירים את הקול בברכה "ושלח לנו פרנסה טובה", השנה כולם הגבירו את הקול בברכה "אבינו מלכנו, מנע מגיפה מעמך". ההבדלים היו מורגשים ומושמעים מאוד השנה.

שום דבר רגיל לא קרה השנה מלבד הטבע. ובכל זאת, נראה שגם ללא רגיל התרגלנו- גם חוק טבע.

צילום: אלרן רוזנטל
התרגלנו כבר שאומרים לנו יותר "לא" מאשר "כן", יותר "אסור" מאשר "מותר", להיפגש פחות, להתחבק פחות, לבקר פחות, להיות פחות. והנה למרות הכל עברנו כבר את ראש השנה ואת יום כיפור ונשאר לנו רק את החג הבא והאחרון לפני שחוזרים לשגרת הסגר בלי הסחות - חג סוכות.
"ושמחת בחגך" זה הכותרת של החג הזה. חג השמחה הלאומי של העם שלנו.

אז איך בכלל אפשר לשמוח באמת בכל התקופה הזאת? הלוואי והיו לי תשובות שהיו יכולות לשמח או לעודד את כולנו, אבל – מי אני?

"מי אני?" זאת שאלה באמת טובה. וכנראה שהכותרת המשנית של כל התקופה הזאת תסתכם בשאלת השאלות – "למה מי אתם חושבים שאתם?!" באמת מי חשבנו שאנחנו, המציאות הזאת שהתרגלנו אליה כל חיינו האם היא באמת אנחנו? מציאות השפע והשפוני?
או שאולי כבר התרגלנו שהמציאות שלנו יכולה להסתכם בבית שלנו עם המשפחה שלנו ובעבודה מהבית?

אני לא מנסה לצאת כאן צדיקה בסדום. אני אדם שחטא השופוני הוא בעצם גם חלק מהעבודה שלי שהפך עד התקופה הזאת להיות גם חלק ממני. וגם בלי העבודה – מי לא חוטא בו?

זה בסדר, החלום נראה לי של כולנו זה לחיות ברווח ולא בצמצום, אבל האם רדפנו כל הזמן רק אחרי חלום אחד? מה עם שאר החלומות כמו החלום להמשיך לראות את המשפחה שלנו בריאה, גדלה ומאוחדת? מהחלום הזה ומעוד חלומות רבים אחרים חשובים גם הם ששכחנו להוסיף לרשימת המשאלות שלנו.

השנה כולם הגבירו את הקול בברכה "אבינו מלכנו, מנע מגיפה מעמך"
האם המציאות מנסה להיראות כמו החלומות שלנו? או שמא אנחנו מנסים שהחלומות שלנו יהיו המציאות שלנו?
מה שבטוח, אם זאת המציאות שלנו אז כנראה שאנחנו עכשיו רק מתעוררים עם זיעה בכל הגוף מחלום לא טוב שחלמנו. או שאולי אנחנו מגשימים חלום מעבדה שאיזה סיני בכלל יצר, איש לא יודע.

אני לא מנסה לנפץ חלומות. הם טובים לנו, לחלום לשאוף אבל יותר הכל – להגשים.
אולי עסקנו ביותר לחיות את החלום שלנו עד עכשיו מאשר לחיות את ההגשמה שלנו.

אני רק רוצה להתפלל ולהאמין, בלב שלם שהשמחה עדיין נמצאת בנו. ושפשוט נעשה סדר בין החלום האמיתי שלנו למציאות דמיונית שיצרנו לעצמנו שככה החיים שלנו צריכים להיראות כי זה מה שהכתיבו לנו. כמו שאותו סיני הכתיב לנו לפני כמה חודשים טובים בסין.


חלומות טובים אהובים יקרים. וכמובן, רק בריאות ושמחה.
ממני אליכם,
שניה


 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה