מסע בין עולמות

לפעמים החיים גורמים לך להיתקל בסיטואציות שאתה איכשהו נכנס אליהם, זורם איתם בהתחלה ורק אח"כ נופל לך האסימון של "מה לעזאזל קרה כאן הרגע?". אתמול זה קרה כשנסעתי במונית מנתניה לתל אביב והנהג נסע בתוך העיר על 40 קמ"ש בקושי. עכשיו, לא שאני איזה מעודדת בלאגן וטירוף בכבישים, כן צריך לנהוג בזהירות ולפי החוקים, אבל האם המשטרה גם מחלקת נקודות זכות ומדבקות "ילד טוב" על החולצה של אותם נהגים שהגדילו לעשות בסוף אותו יום? מה גם, שמיהרתי. כשיצאנו מהעיר לכביש המהיר הוא הגביר מהירות קצת, עלה ל75/80 קמ"ש. ואני יושבת מאחורה, ממהרת מכף רגל ועד ראש, רואה אותו נוהג לו בסבבה ותוהה לעצמי "זה בכוונה?" (אני עדינה) הוא נוסע בשנטי, שט לו על כביש 2 מדבר איתי על החיים ומבסוטטטט.

ואז אי שם בין געש להרצליה כבר אזרתי אומץ וחוסר סבלנות. אבל כמו ילדה מבית טוב שאלתי בנימוס "תגיד הנהג, זה יהיה בסדר לבקש ממך להזדרז מעט? אני פשוט מאחרת" מאותו רגע של שאלה תמימה ומנומסת להפליא נשבעת משהו ביני לבין הנהג קרה. נכנסו למשבר אמון, הוא התחיל להתעצבן. אוי לא. מה איך הגענו לכאן, רק שאלתי, רק ביקשתי. גם "לא" את תשובה מתקבלת. מעצבנת, אך מתקבלת. "זאת השאלה הכי מוזרה שאי פעם שמעתי. לנהוג יותר מהר?!, בואי אולי את רוצה לנהוג במקומי?!הא?! לעצור רגע בצד תחליפי איתי?" ואני מסתכלת עליו בשוק, לא מבינה איך נכנסנו עכשיו לתופת הזאת, הרי רק לפני כמה דקות סיפרתי לי על הילדים שלך ועל נס החנוכה הזה שקרה לך הרגע נו איך זה התחיל.. מישהו הגיע אלייך משום מקום והביא לך חנוכייה, זוכר? יש בנינו כבר חברות אפלטונית נפלאה, איך אתה זורק את הכל ברגע אחד?

הוא נכנס לעמוק. וכמו כל זוג נורמלי שרב בדרך לאנשהו, השיטה הכי טובה לנצח בקרב היא לא להישאר חייב. ולהדליק אחד את השני עוד יותר. "כן אבל זה לא שביקשתי משהו שהוא אסור, זה כביש שמותר בו 100 ואתה נוסע לאט יותר מאיך שאני רצה. ואני ממהרת אז חשבתי אולי תוכל לעז..." הוא קטע אותי. "אז אולי אני אעצור את המונה?! הא?! את כרגע על 40 שקל בואי נעצור את המונה!!" ואז כבר הפסקתי לענות לו. גם אחרי שהוא לקח פניות לא נכונות בכוונה לעצבן אותי, הרגשתי שנכנסתי לעיצומו של משחקי תפקידים בעל כורחי, הוא בדמותו ואני בדמות אישתו.

וחשבתי לעצמי.. איזה דבר מגניב זה בני אדם. איך כל אחד בא עם ההרגלים שלו, עם המגננות שלו, עם השריטות שלו  ומשהו קורה ועם כל המסכות שהוא לובש על עצמו, בשניה אחת הכל יורד והדמות האמיתית מתגלה. איך אתה מתמודד עם סיטואציות חברתיות, איך אתה מנהל וויכוחים, אתה משתבלל? אתה עונה? אתה צועק? אתה אסרטיבי? והבנתי שזה לא אשמתי או אשמתו. זה הבנאדם. פשוט תהני מהמשחק ותזרמי עם הדמות שלך.

כמו שחקנית טובה, עשיתי את זה. חוץ מלהעיר לו על הגרביים בסלון כנראה שעשיתי כל מה שמוטל על אישה באמצע ריב. אז כמו כל ריב – שהתחיל מהדבר הכי מטומטם וקטן בעולם, כל אחד רוצה להראות את הכוח שלו, ושני הצדדים יוצאים מופסדים. אנרגטית בעיקר אבל גם בדירוג של חווית הנוסע.

אחרי דרך ארוכה ומייגעת, שהסתיימה ב"טוב בסדר בסדר, כן מה שתגיד" הרגשתי שקרה לי נס. ירדתי אל מדרכת המבטחים שלי. אל העולם האמיתי שלי.

פרופסור יורם יובל אומר שברגע שזוג רב והצד השני יוזם צעד לשלום - קפצו על זה. אני כל מה שרציתי היה לקפוץ מהחלון.

הנהג מונית ואני נכשלנו במבחן הזוגיות הזה, אולי יש זוגות שלא נועדו להיות יחד בכל זאת, אבל בין כל האנשים שיש בעולם, כל אחד והצבע שלו, הרקע שלו והאופי שלו צריך לזכור שאי אפשר לדעת מה עובר בעולמו האישי של אותו אדם, לכן, גם בסיטואציות שהחיים הכניסו אותך אליהם צריך לזכור שזה ביקור בין עולמות, ועם קצת סבלנות, בסוף תגיע אל היעד המבוקש.

ולכו תדעו.. אולי גם עם דירוג נוסע של חמישה כוכבים, למרות הכל.
ממני אליכם, עם המון אהבה..
שניה