מלאכים שלנו

"כי אין אמת ואין חסד, ואין דעת אלוהים בארץ. אלה וכחש ורצח וגנב ונאף: פרצו ודמים בדמים נגעו" (הושע ד', א-ב)

אני זוכרת את הפעם הראשונה שנחשפתי לרצח. שהבנתי מה זה אומר שאדם שאני מכירה כבר לא יחזור. הייתי בכיתה ג' והיה משהו מוזר באוויר באותו היום. זה לא היה סתם עוד יום בכיתה ג', זה יום עם אוויר סמיך וקשה לבליעה. "גלעד נרצח" הודיעו לנו בזהירות בכיתה, ואני הרגשתי אשמה גדולה כי כמה שבועות לפני כשגלעד הציק לי ולחברות שלי לשחק צעקתי לו "הלוואי ותמות כבר" והוא היה צוחק עליי. הוא תמיד היה צוחק, הוא ואחותי היו חברים מאוד קרובים ומאז שאני קטנה אני זוכרת אותו תמיד אצלנו בבית אחרי בית הספר עוד כשאני הייתי בגן. הוא ואחותי היו עושים שיעורי בית ביחד, אוכלים צהרים ושומרים עלי ועל אחי הקטן. הוא תמיד היה משחק איתי אבל אז היה מציק לי וזה היה מעצבן אותי, אבל תמיד אהבתי אותו כמו עוד אח שמעולם לא היה לי.

כששאלתי את אמא שלי למה זה קרה אז היא אמרה לי שאין סיבה מוצדקת ל"למה", שזה פשוט מתוך שנאה טהורה. אני זוכרת שפחדתי להיכנס להתקלח מתוך מחשבה של "אולי גלעד יציץ לי מהשמיים" וחודש שלם כמעט התקלחתי עם בגד ים. הייתי מדברת אליו כשהייתי משחקת עם הברביות ובגינה ומחכה כבר שהוא יבוא ויגיד כמו תמיד "סתםםם שניה עבדתי עלייך" ואז אני אתעצבן ואגיד לו "נו די כבר אתה מעצבן!"

גלעד, חוץ מלעצבן אותי ולעשות שטויות לא עשה דבר רע לאיש. ילד בסך הכל שנרצח באמצע משחק כדורסל בסוף יום הלימודים בפנימייה שבה הוא למד. אני עד היום זוכרת אותו מכוסה בבד לבן וכל הישוב מלווים אותו לבית הקברות. כולם בוכים, כולם כואבים ואיש לא מבין עד היום - "למה?". ורק אני הסתובבתי כל כיתה ג' במחשבה שאני זאת שזימנה את הרצח של גלעד.

גלעד לא נרצח בגלל ששנאתי אותו חלק מהפעמים, הוא נרצח כי קבוצה גדולה של אנשים שגרים איתנו באותה ארץ שונאים אותנו מאז ומעולם. ועד היום, גם אחרי אינספור מלחמות, מבצעים, אינתיפאדות ופיגועים הסיבה ל- "למה?!" נותרה עדיין ללא תשובה.

השבוע וחצי האחרון עם כל מה שקורה בארץ החזיר אותי לאותה תקופה אי שם בכיתה ג׳. ההרגשה שיש אוויר סמיך שקשה לבלוע, החרדה שקמים איתה בבוקר ועם ההבנה שאי אפשר להסתובב אדישים יותר. יש אנשים שלא רוצים אותנו כאן, ומבחינתם ודו קיום זה כנראה רק לאגדות.
אבל דו קיום לא יכול לקרות בין שני עמים אם אין דו קיום בתוך העם עצמו. המשפט "אהבת חינם" הוא לא סתם סלוגן של היפים, הוא מציאות שאנחנו כעם חייבים להתעורר וליישם אותו בכל יום.

כמו שאומרים המטפלים – קודם כל אתה צריך לאהוב, להעריך ולכבד את עצמך ורק ככה יאהבו יעריכו ויכבדו אותך.
נראה שעד עכשיו דאגנו לכולם מסביבנו ושכחנו את עצמנו, וכמו בתקופות קשות שאנחנו עוברים עם עצמנו - אין דבר רע בלהגיד "זה הזמן שלי עכשיו ואני בוחרת בעצמי" כי את יודעת שאף אחד אחר לא יעשה את זה במקומך, ככה גם אנחנו כעם צריכים להגיד לכל המסביב "חבר'ה, עכשיו תורנו."
אסור לנו לשכוח את עצמנו, אסור לנו לשכוח מה עברנו כשכן העלמנו עין מעצמנו.

לצערי הטרור תמיד היה כאן והוא כנראה גם ישאר, אבל עם תשומת לב נכונה ודאגה אמיתית למה שבאמת חשוב אולי נוכל למנוע עוד מקרים מצערים כאלה.

לזכרם של כל המלאכים שנקטפו באכזריות, ליבי עם המשפחות והלב עדיין כואב.
לזכרך גלעד, אני מצטערת.

ממני אליכם, עם המון אהבה כנה ותפילות לימים טובים יותר.
שניה.