מה אני, אני רק בנאדם

לפעמים מרוב שיש לך כל כך הרבה דברים לזכור, קל ברגע אחד לשכוח שאת בסך הכל בן אדם. ואת תוהה לעצמך, למה שבאמת לא יעדיפו רובוטים על פני אנשים? רובוט לא מגיע לעבודה עם מטען ריגשי מהבית. הוא גם לא נכנס איתך למיטה עם מטען ריגשי מהעבודה או מהפקק, הוא לא צריך עכשיו שתעצרי הכל ותתני לו חיבוק, הוא לא מתאכזב ממך והוא כמובן לא שוכח שום דבר. אין לו הסחות דעת ואם את רוצה משהו את יכולה פשוט להגיד לו והוא יעשה בלי שידחה את זה שוב ושוב ושוב..

השבוע בשולחן שישי שיתפתי את המשפחה שלי על זה שאני כותבת כל יום ויום לעצמי אבל לא מצליחה להרכיב מזה בלוגים. ככה כבר כמעט חודש (או חודש וקצת אבל מי סופר?) וזה מתסכל אותי ברמות כי אני לא מרגישה שיש לי כל כך השראה ושזה אולי כבר לא מעניין אף אחד כי ככל שעובר הזמן אני מגלה שהעולם צורך תוכן שהוא קצר, קולע וכדי שתגידי לו את זה בווידאו עם תאורה, איפור ומימיקות שימשכו את הצופה להישאר בלי שיצטרך להתאמץ מידי. 500 מילים זה כבר יותר מידי וכלכך 2013. הם סיפרו לי שיש אפליקציה שבה אפשר לכתוב בקצרה על מה את רוצה לכתוב, באיזה סגנון וכמה מילים והאפליקציה פשוט עושה את זה עבורך.

בינה מלאכותית קוראים לזה. ולשנייה אחת הצטרפו לשרשרת המחשבות שלי גם המחשבה "אולי בעצם..? אולי מצאתי את הגאולה שלי ברובוט שיכול להיות איתי בטלפון? כמו גלולה שאת לוקחת ומקבלת בזכותה כוחות על? כוחות על בכתיבה! כמה בלוגים שהם ירצו ? אני אוציא להם. כמה בשבוע? שלוש? אולי ארבע? כל יום! יודעים מה? פעמיים ביום! עזבי בלוג - אני מוציאה ספר!!" לרגע אחד באמת התפתיתי, ואז חשבתי על זה, רובוטים אולי יכולים לכתוב לך בלוגים, לנווט לך את הדרך, יכולים להכין לך ארוחת בוקר ואפילו לנקות לך את הבית ומי יודע אולי באמת ביום מין הימים לא יהיה צורך להתמודד עם קונפליקטים בין אישיים כי הרובוטים יוכלו למסור את המסר בלי רגשות אשם.

אבל רובוט לא יבוא לעבודה וישאל אותך "הכל בסדר? את נראת לי עצובה" . ורובוט לא יכנס למיטה שלך ויחבק אותך אחרי יום ארוך, והוא לא יגיד לך "אני מתנצל אם נפגעת" ורובוט לא יכול להביא לי כוחות על אמיתיים. כי הכוח על שהכי חסר היום ושום רובוט לא יוכל להחליף הוא - אנושיות.

אני נזכרת כשרק יצא האיי רובוט, העיגול הזה ש"שואב" את הריצפה (ואת תמיד עוברת אחריו עם המטאטא) אמא שלי קנתה אותו והביאה הביתה. כל כך התלהבתי ממנו שהפעלתי אותו כל יום איזה שלוש פעמים ביום. יום אחד הוא לא שאב כראוי, ניסיתי לתקן אותו ולא הייתה תגובה, לחצתי על כפתור נוסף, הוא נסע אבל הפוך אז לחצתי על עוד כפתור ועוד כפתור ועוד אחד ואז – כמו שוק החיים, הרובוט לא עמד בעומס ומת.

אנחנו בני האדם, כשלוחצים לנו על כפתורים, לא משנה כמה עומס יהיה מופעל עלינו באותו רגע איכשהו אנחנו מגלים את הכוח על שלנו ומצליחים להתמודד עם כל העומס הזה.

הכפתורים שלנו אומנם זה לא "אחורה, קדימה, ימינה ושמאלה" אלה יותר "עבודה, בוס, לקוחות, זוגיות, רגשות, חברות, משפחה, ממשלה.." כולם לוחצים לנו על רגשות אחרים וכל אחד מהרגשות האלה מניע אותנו לפעולה. אז אולי אנחנו קצת חושבים יותר מידי, ואולי אנחנו חוששים יותר מידי ואולי יש עלינו יותר מידי. אבל אלה הם כוחות העל שלנו ופה להבדיל מהרובוטים, אנחנו לא פורשים. אנחנו מתמודדים, לומדים, מתרגשים, דואגים, שואלים וזה מה שהופך אותנו למה שהם לעולם לא יוכלו להיות - אנושיים.

ממני אליכם עם המון אהבה,

שניה.