לכל אחד יש סיפור

החיים שלנו מתבססים על סיפורים.
בתור ילדים היו מספרים לנו סיפורי אגדות לפני השינה ובסרטים שהיינו רואים. נסיכות שנפלו לתרדמת ארוכה ושהנסיך שלהם הציל אותם בעזרת נשיקה מתוקה ואוהבת, על בנות ים שחלמו להיות בנות אדם, על נסיכה שרק הסתקרנה מה קורה מעבר לחומות הארמון ובסוף התאהבה באיכר פשוט, ואיך כולם בסוף, למרות הכול חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.



כשגדלנו אמרו לנו שהאגדות האלה הם שטויות במיץ ושמדובר רק בסיפורים שמישהו המציא, ושהחיים האמיתיים ידרשו מאיתנו עבודה קשה, שיברונות לב, תסכול עצום ופגישות דחופות עם מס הכנסה וביטוח לאומי.

וגם אחרי זה, רוב הסיפורים ששמענו היו מסיפורי מעשיות של הדור הבוגר יותר כמו סבא וסבתא, סיפורים שאנחנו שומענו את ההורים שלנו מספרים וגם סתם ריכולים. וככה סיפורים מתגלגלים להם שנים על גבי שנים דורות על גבי דורות. לכל אחד יש סיפור לספר, או כזה שהם שמעו בעבר או אחד כזה משל עצמם.

בכל זאת בין המציאות הקיימת זאת שנתנה לנו להשלים לאט לאט עם העובדה שכנראה באמת אגדות הם בסך הכול פרי יצירתם של דמיון מפותח, יש בכל זאת סיפורים שאת שומעת או יודעת עליהם בעצמך שהם מחזירים אותך לאותו הלילה בתור ילדה, עם השיער הרטוב בריח שמפו הוואי (הירוק) על המיטה, עם פיג'מה של נסיכות לגופך הקטן, שמיכת הפוך עוטפת אותך ואת כל צי הבובות שלך ואת מקשיבה בשקיקה לאמא מקריאה לך סיפור. סיפור שהסוף שלו משאיר לך חלומות מתוקים ואמונה פשוטה אחת - שהכול אפשרי.

בשבוע הזה נוכחתי לדעת שאהבה אמיתית היא לא רק בסיפורי אגדות, היא קיימת והיא חייה סביבנו. והנה הסיפור של שרה ומור.

זוג חברות ששנים חיפשו את האחד, אחרי מסעות של דייטים, של אכזבות ושל השאלה הגדולה ביותר "מה לא בסדר?!" הגיעו לסופם.
הם מצאו את האחת שלהם, הם מצאו אחת את השנייה.
ואי שם, בעיר גדולה, מול ים אינסופי ועם קהל צבעוני ואוהב - הן החליפו נדרים, הקהל החליף דמעות והמחתן החליף שני לוקים. הקוקטיילים זרמו בקצב והחיוך התנוסס על הפנים של כולם למשך כל אותו הערב.


באמצע הערב, אחרי הטקס המיוחד והמרגש הזה שפעם ראשונה ראיתי, מצאתי את עצמי עומדת בצד הבר ומסתכלת לרגע על מה שקורה סביבי, על האבקת פיות הזאת שפוזרה באותו ערב וכישפה את כולם באושר ובאחדות ובאהבה ללא גבולות. כולם הרגישו את זה, כולם ראו את זה ואני עדיין חיכיתי לקוקטייל שלי עם חיוך תקוע על הפנים ובוכה מלב שמח.

אני חושבת שכולנו מידי פעם חייבים תזכורת מרעננת כזאת שהמציאות היא לא רק קשיים, שברון לב וביטוח לאומי. כל אחד מאיתנו הוא זה שיכול להחליט איך הסיפור שלו יהיה. במקרה של שרה ומור – הן החליטו ויצרו אגדה קסומה שמשאירה תקווה בלב שבאמת, למרות הכל- אהבה קיימת.
והיא בכל גווניה, בכל צורותיה ויותר מכל- היא אפשרית.

וזה מה שראיתי שם מהצד עם עיניים נוצצות, ראיתי את המשפט הזה "הכל אפשרי" קורה.
אנחנו יוצרים את הסיפור שלנו חשבתי. והוא יכול  להיות כמו בבית ספר בשיעורי הבעה שלימדו אותנו איך לדקדק בכל מילה וניקוד, והוא יכול להיות כמו מייל למנהל שלך. רשמי, שטוח ושבסופו יהיה רשום "לטיפולך אודה.."



אבל אנחנו יכולים גם לכתוב אותו כמו בספרים עם קישוטים, עם דמיון ועם הרבה יצירתיות. כזאת שלמרות שלגיבור שלנו לא הכי קל עכשיו, וגם כשהוא נופל בסוף ניצור לו סוף שמח. ושמתישהו נספר אותו לילדים שלנו או לנכדים נשאיר אצלם את התקווה בלב שבסוף, אם נרצה באמת, הכל אפשרי.
ממני אליכם, עם המון אהבה, אומץ ואמונה..

שניה.