חילופי עונות

שינויים קורים כל הזמן. הם מתעופפים באוויר כאילו היו אבקנים ואנחנו שואפים אותם כל פעם מחדש למערכת שלנו.

אנשים משנים ומחליפים כל הזמן את העונות של עצמם. את מקום מגורים, משרות בעבודה, בני זוג ומתוקף תפקידנו הוא להתרגל לשינויים כל פעם מחדש.

כל שנה בדיוק באותה תקופה כזאת שהקיץ מתחיל להתחלף לסתיו, כשהאוויר הופך פתאום למורגש, וכשכמעט רצף החגים נגמר עיריית תל אביב בשיתוף עם חב"ד היו בונים סוכה בכיכר רבין לציבור שיוכל להיכנס לאווירת החג המאחד הזה. הייתי מסיימת את העבודה, עוצרת בקפה ומביאה איתי "טייק אווי", תירוץ הוגן כדי לשבת בסוכה. תמיד היו בסוכה אנשים, כל אחד עם התירוץ שלו, אוכל סיני, פיצה וגם אוכל ביתי. באחד הערבים שבאתי לשבת בסוכה היה כיסא אחד פנוי שהפריד בין משפחה עם שלושה ילדים מתלהבים מהקישוטים של הסוכה והורים שמנסים לרסן מעט את אותה התלהבות כי "לא נעים אנחנו לא לבד" לבין חבורת בנות שבדיוק היו באמצע דיון מעניין אם לענות להודעה שהדייט של אתמול שלח או לא. "אל תעני מהר מידי, שלא יחשוב שאת נואשת" החברה יעצה לה בסופו של דבר.

שם ישבתי. בין ההווה לעתיד, מול אבולוציה נוכחת לעייני, בין חיפוש אחר האחד לבין זוג שכנראה כבר מצאו אחד את השנייה.

שלושה צעדים מהדירה, בין שני קבוצות נמצאה בחורה אחת סקרנית - אני.

היום, אותה תקופה, אותו אוויר ואותו רצף חגים שכמעט עומד להסתיים אבל כלכך הרבה שוני.

שמתי לב שלא רק העונות מתחלפות, אולי גם הגורל שלנו בדרך לשם. כשיצאתי להליכה שמתי לב שאין יותר את אותה הסוכה בכיכר רבין, היא התחלפה במאות מפגינים מפוזרים, אין את השיחות המעניינות של האנשים, הם התחלפו בצעקות לתוך המגפון, אין את הטייק אווי כתירוץ הוא התחלף בהפגנה כתירוץ ויותר מהכל – אין אחדות.
דברים מסוימים, שאסור היה שישכחו כבר אבדו להם. היסטוריה הפכה לאגדה ואגדה הפכה למיתוס.  

באותו ערב התחלתי לחשוב על המיתוס הזה שהרבה הצליחו לשכוח - אמונה. אולי לא מומלץ בכלל להיות אופטימי כלכך? אולי פסימיותהיא הדבר שאנחנו צריכים לצרוך מעכשיו יום יום כמו שמורחים קרם לחות כי אם לא יש קמטים, איך מתמודדים עם מציאות חדשה שהולמת במערכת האמונה שלנו באהבה שלא כמובטח, כבר לא כלכךמנצחת?

כשאנחנו נמצאים בתקופה של בנייה מחדש, האם יש לנו את הכלים והחומרים הנדרשים לזה בכלל?
נזכרתי באותו ערב בסוכה שבו ראיתי את האבולוציה של מערכת יחסים וחשבתי – מערכת יחסים, לא משנה גם אם הם הטובות ביותר הן סדר של פשרות בלתי נמנעות ורצון אחד חזק כדי ליצור גורל טוב ומשותף יחד. התחלתי לחשוב על המעכת יחסים שלנו כעם אחד, על הגורל המשותף שלנו, אולי מה שהכי חסר לנו כן זה לא רק פשרה לאמונתו של הצד השני אלא גם רצון.

אנחנו רוצים לחיות בכלל יחד? בשלום? בסוכה אחת? או שאנחנו רוצים להיות מופרדים אחד מהשני במרחק של שני מטר ואולי גם יותר? שאלת השאלות אצל בנאדם היא "מה אני באמת רוצה?", בנאדם רוצה לרדת במשקל אבל המציאות שלו היא אהבה לאוכל טעים, אחד רוצה זוגיות אבל המציאות שלו היא לשחק משחקים. אז מה חזק מאיתנו יותר? הרצון שלנו או המציאות שלנו? מה הבחירה שלנו?



כל יום אנחנו מתמודדים עם בחירות, כלומר עם הרצונות שלנו. מגיל קטן כבר מספרים לנו שאנחנו יכולים לבחור להיות מה שנרצה איך שנרצה ושאנחנו נשיג את כל מה שנרצה.

הבחירות הן אינסופיות ומתברר שאפשר גם להזמין את כולן עד פתח הדלת שלנו באמצעות שליח.
אבל הן מתחילות מהמילה "רצון" כשאני רוצה משהו יותר קל לי לבחור. אבל האם הבחירה באמונה ובאהבת חינם גם הם יכולות פשוט לקרות בלחיצה על אפליקציה?

יש דברים שאנחנו פשוט נצטרך להתרגל אליהם, לשינוי שלהם. אבל יש דברים שהם לא ניתנים לשום שינוי. כמו הגורל המשותף שלנו יחד, במערכת יחסים נצחית שלנו אחד עם השני. ימין שמאל, דתי חילוני, ערבי יהודי.. אנחנו אחד.
זה רשמי, עונה חדשה התחילה. אולי השגיאות שלנו הם אלו שמעצבות את גורלנו.

הלוואי רק שנרצה באמת לשנות אותם כדי לעבוד את הקשר בנינו באמת. בלי טיפול זוגי, בלי פסיכולוג ובלי פרידה כואבת. אבל עם מנה כפולה של אמונה.

ממני אליכם,

שניה.