כשהמילים נגמרות

כשאת בחורה של מילים, קשה לך שלא לחשוב על כל מילה שיוצאת לך מהפה או על הדף.הכל צריך להתחבר כדי ליצור את התמונה ואת המסר שאת רוצה להעביר. אבל מה קורה כשאין מסר? או שאין תמונה? או פשוט ליתר דיוק...אין לך כלום? רק שתיקה.

אחרי שנלחמתי שבוע בשפעת או מה שזה לא יהיה, סוף סוף יצאתי מהבית לבית החולים איכילוב לבקר חייל גיבור בשם אביתר שנפצע בקרב אמיתי בעזה. קשה שלא לחשוב על כמה שאת בכיינית כשההתמודדות שלך עם חולי מרגישה לך כמו מלחמה כשברגעים אלה גיבורים שחלקם אפילו קטנים ממך בגיל נלחמים על הדבר האמיתי ומוכנים להקריב את גופם עבורו – על הבית.

את יושבת שם במעגל של חברים, חלקם עם קביים, חלקם על כיסא גלגלים, חלקם עם תחבושות וחלקם גם בלי גפיים. לשמוע אותם מדברים ומספרים על הרגעים המפחידים ביותר שלהם מול אויב אכזר ואת מקשיבה, מסתכלת במבט מעריץ וחסרת מילים.

שאלתי את החייל "איך עזה נראת?" הוא אמר לי שהיא הרוסה לגמרי, אבל שהוא התפלא לראות שיש להם שם גם בתי מלון, חופים יפים עם רמקולים לאורך כל רצועת החוף, יש להם לונה פארק ומסעדות, פארק מים ובתים מפוארים... אז למה? למה להם לא לחיות את החיים האלה כמו שהם יכלו לחיות? קפה בבוקר, עבודה עד הצהריים, בירה עם חברים בערב, חופשות משפחתיות בבתי מלון, טיול עם הכלבים בשקיעה.. למה?
וחשבתי על חיים, כל מי שקיבל אותם קיבל ביחד איתם בחירה חופשית מה לעשות איתם.

כשדיברתי  עם חברים שהם ניצולי הטבח בנובה הם סיפרו לי שהם קיבלו הצצה קטנה ומזעזעת לאיך זה מרגיש כשהמוות פוגש אותך ואומר לך "שלום". ושמאז הם נולדו מחדש. אולי נולדו מחדש עם פוסט טראומה וזיכרונות שלא יעזבו אותם כנראה לעולם, אבל הם גם הבינו באותם רגעים את ערך החיים וכמה חשוב לנצל כל רגע כל עוד זכינו לחיות פה עוד יום ועוד שעה ועוד שנייה על הכדור הזה.

הם אמרו שהם כבר לא חושבים פעמיים בין מה עושה להם טוב או לא, מה שלא עושה טוב פשוט לא יהיה במשוואה בכלל. לא על מה יחשבו אנשים אחרים או לא, בין נכון לאולי. הם קיבלו את החיים מחדש במתנה ומעכשיו הם לא יבזבזו אותם על תהיות או על שטויות.

אחרי שביקרתי את אותם פצועים ואחרי שפגשתי ניצולים הבנתי ששניהם אולי עברו דברים אחרת, הם ניצלו, הם נלחמו אבל לכולם אותה מסקנה – החיים יקרים מידי, תחיו אותם!

ואני נשארתי עם שאלה אחת, מה אני עושה כדי לחיות את החיים? האם אני באמת מנצלת אותם? האם אני באמת חייה אותם כמו שהייתי רוצה לחיות אותם? ומה זה אומר בכלל "לנצל את החיים"? מי מגדיר מה זה ניצול מקסימלי? קשה מאוד לחשוב על חיים מלאים בתקופה כזאת ריקה שבה המוות דופק כל יום בתודעה שלך מול מסך הטלוויזיה והאייפון, וקשה לשמוע סיפורי גבורה כאלה ושיישארו לך עוד מילים בלקסיקון מלבד "ואו.. אני לא מאמינה" .

לצערי, אחינו שחוו את הזוועות האלה הם השליחים שלנו שבאים להזכיר לנו את המובן מאילו שהוא לא מובן כלל. בשנייה אחת הכל יכול להשתנות. אז כדאי להתעסק בדברים הטובים באמת, החשובים באמת, שעושים לנו טוב. באמת.
וזה ההבדל הגדול והבולט בינינו לבין האויב שלנו -
הם מקדשים את המוות, אנחנו מקדשים את החיים.

אין לי מילים בכלל שיוכלו להעביר את הכאב ואת הצער על מה שהעם שלנו עובר, על האובדן שרק ממשיך ומכה בנו כל יום מחדש. אבל גם את התקווה והאמנוה שיש לי בלב לפריחה ולצמיחה שהעם שלנו עוד הולך לעבור.
ימים טובים יגיעו בעז"ה.. והשמש עוד תחזור לזרוח.

ממני אליכם עם המון אהבה,
שניה.