כשההיגיון נמצא

חכם אחד אמר פעם – "מתחילה האמונה איפה שנגמר ההיגיון". חשבתי על המשפט הכל כך יפה הזה שיפה גם להגיד וביחד עם זאת, מאוד קשה ליישם, כי איך בעולם שהוא כל כך הרבה דברים אבל בעיקר לא הגיוני, אנחנו יכולים עוד להאמין במשהו? מה ההיגיון שיש רציחות סתם ככה כי מישהו גנב למישהו אחר את החניה? מה ההיגיון בשנאת האחים הזאת בנינו לאחרונה? או שפתאום יש רעידת אדמה שבלעה לתוכה יותר מ500 אנשים בעודם חיים? או כשיש פתאום גל שרב בעוד שלפני שבועיים הייתה סופה שתואמת לרוחו של חודש פברואר הקפוא? וכמה אמונה צריך בשביל לנסוע 268 ק"מ למדבר בשביל למצוא היגיון? לא היגיון בעולם הלא הגיוני הזה שאנחנו חיים בו, לא בחוקי הטבע המשתנים או משנאת אדם שלא יכולה להיתפס בשום שכל אנושי, אלא בך.

אבל זה מה שקרה בשבוע שעבר. לפני שבועיים בעודי יושבת בערב חמים בחוף ים במלדיביים שותה קוקטייל ומקשיבה ללהקת צוות הבידור של המלון קיבלתי הודעה, "מקומות אחרונים לסדנה 'שהלב נפתח במדבר בניצוחה של מלכה קרינר". אני לא יודעת מה זה היה באותו הרגע, אם זה היה כוח המשיכה, כוח האמונה או סתם חיפזון אבל בשנייה שקראתי את ההודעה הזאת, גם הועבר הכסף. לא חשבתי יותר מידי, מה אני אגיד לעבודה? מה אני אגיד לארז? ומה אני אגיד לעצמי באותו רגע שאעמוד מול דלת הרכב? אבל האמנתי שזה מה שאני צריכה לעשות, אז עשיתי.
ידעתי שהרבה דברים יכולים להגיד לי את מה שההיגיון אומר - "לא" אבל האמנתי שמה שהלב צריך כרגע זה "כן".

יום לפני הסדנה ההיגיון חזר ואמר לי "מה את צריכה את זה עכשיו? לנסוע לבד שלוש שעות, הדרך חזרה חשוכה, את לא מכירה שם אף אחד. תישארי, הכל יסתדר" אבל האמונה אמרה "את עושה את הדבר הנכון. אל תדאגי הכל יסתדר."
אז שכרתי רכב, ארזתי תיק וקצת אומץ ויצאתי. שלוש וחצי שעות לקחו לי להגיע לעולם אחר שקיים כאן בין גבולות המדינה שלנו אבל גם לעולם חדש שנמצא בין גבולות הלב וההיגיון שלי.

מדהים כמה שאנחנו צריכים מעט בשביל לקבל הרבה, שלושה ימים שבהם הייתי אני בלי שום מגננה חיצונית כמו טלפון, פנים מוכרות או אגו שהפך לחלק משגרת הטיפוח שלנו. כל אלה נשארו בחדר ורק האמת יצאה ממנו.

לא היה צורך בהשוואות, לא היה צורך בשיפוטיות, כולנו היינו שם מאותה סיבה – אנחנו.
אני לא ארחיב במה היה שם לפרטי פרטים כי זה באמת לא העיקר. העיקר הוא איך שהגעתי לשם ואיך שיצאתי משם ומדובר באותה שניה רק עם קצת יותר איך אני אסכם את זה במילה? – אמון.

אני זוכרת שבלילה הראשון כשנכנסתי למקלחות המשותפות חשבתי לעצמי שלא עשיתי דבר כזה עוד מימי הצבא, רק התפללתי שיהיו לפחות ווילונות ולמזלי הגדול, היה. אחת המתקלחות כרגע מסתבר היא השותפה שלי לחדר, שאלתי אותה אם יש לה במקרה סבון גוף והיא בשמחה אמרה שכן, אח"כ היא שאלה אותי אם יש לי מרכך לשיער אז אמרתי לה שיש לי משהו יותר טוב וככה עזרנו אחת לשנייה להשלים את החוסר שלה. פתאום נוצר שיח, אמרתי לה ש"זה כזה מגניב איך כל מה שחסר לנו בסוף נמצא אצל מישהו בסביבה שלנו ואם רק נדע לבקש נוכל לקבל. ונניח ולא היית עכשיו במקלחת והייתי לבד אז כנראה שהייתי מסתדרת בסוף כן? אבל אם היית ולא הייתי מבקשת, הייתי רק שוטפת את עצמי בשאלה 'למה כל כך קשה לך לבקש מה כבר היה קורה?!' " והיא צחקה מאחורי הווילון שלה ואמרה "כן הא? אנחנו ממש יכולים להשלים את החסר אחד של השני כי מה שיש לי לך אין ומה שלי אין לך יש וככה אנחנו משלימים אחד את השנייה"  וככה עמדו להם שני הווילונות שמי יודע כמה שיחות כאלה הם כבר שמעו בעבר ומאחוריהם עמדו שתי בחורות זרות אחת לשנייה במצב הכי חשוף בעולם ודיברו, התחברו והגיעו למסקנות יפות.

לקחתי נשימה עמוקה וחזרתי לעמוד מתחת לזרם המים שישטוף את הסבון שוב. אבל הרגשתי שהוא לא שטף רק את הסבון, אלא גם את הדאגות שבאתי איתן בתחילת היום כי הבחורה הזאת מאחורי ווילון מספר אחת לימדה אותי שיעור באמונה. שלא משנה כמה רחוק תלכי, כמה לבד תהי, כמה ספקות יעטפו אותך את בסוף תסתדרי אם רק תדעי לבקש. אני נסעתי לבקש היגיון בחיי, וקיבלתי בתמורה את ההבנה שיש הבדל בין אמונה לאמון. שאמונה היא הידיעה שיש משהו, שהוא אכן קיים, ואז אפשר להאמין באותו הדבר. אבל אמון? אמון זה לסמוך על אותו הדבר שבסוף הכל יסתדר.

ואולי בעצם, זה הגיוני..

ממני אליכם עם המון אהבה,

שניה