כמו זבוב על הקיר

אני מסתכלת על התנועתיות המבלבלת שלו הלוך חזור, הלוך חזור, מתעופף ומתנגש בחלון, מתעופף ומתנגש בחלון.
בחלום שהתעוררתי ממנו זה עתה, היה צליל שהיה נשמע כאילו מישהו מקיש עם האצבע שלו מחוץ לחלון שלי, ולכן התעוררי בבהלה. עד שראיתי אותו שם, חסר אונים, מרושל, מגושם ומטופש להפליא. ישבתי שם על המיטה ככה גם כמה דקות. מרושלת, כבדה ומטושטשת משינה.

כשאני מבינה שמה שאני רואה זה כתם שחור וקטן עף הלוך חזור, הלוך חזור, מתעופף ונתקע בחלון מתעופף ונתקע בחלון אני חושבת, כמה זבוב זו חיה אידיוטית. מצד שני, ריחמתי עליו. הוא בסך הכל זבוב. אז קמתי לפתוח לו את החלון. ועדיין, הוא בחר בחלון הסגור.  הלוך חזור, הלוך חזור, נתקע עוד פעם ועוד פעם וכבר נראה שהתעייף או שסתם חטף זעזוע מוח עד שלבסוף נפל. התכופפתי להרים אותו והוצאתי אותו מחוץ לחלון.

אבל האידיוט הקטן, חזר."לא רצית לצאת?" לחשתי בשקט והשארתי את החלון פתוח לרווחה כדי לא ללחוץ, "בקצב שלך" לחשתי שוב ויצאתי מהחדר להתחיל את היום שלי.

הרתחתי מים, פתחתי את הסידור והתיישבתי להתפלל. הטלפון שלי קטע לי את חוט המחשבה.
הוא לא מפסיק לצלצל, לרטוט ולעשות הכל כדי שאתייחס אליו. אבל כשאני משתיקה אותו ומנסה לחזור לדף "מי מתקשר? אולי צריך עזרה? הזמנתי משהו ושכחתי?"

לבסוף אני עונה. "היי שניה, אני רוצה לבדוק לגבי אירוע במסעדה שלכם.." השעה 9:03 בבוקר ואנשים מתקשרים אלי כשנוח להם, בלי לחשוב בכלל ולו לשנייה אחת, שאולי השעה הזאת, לשיחה הזאת, לטלפון האישי של בנאדם, כל בנאדם באשר הוא אדם, זו חוצפה, חוסר התחשבות ואגואיסטיות שרק אנשים שחושבים שהעולם סובב סביבם יכולים לעשות.
אמרתי לה שאני ממש הרגע קמתי ושתשלח הודעה. אני מתחילה להתעצבן, או יותר נכון להשתגע.
העבודה שאני עובדת בה מתפרסת על כל שנייה ביום שלי. גם כשאני לא נמצאת בה, היא נמצאת בי. כל הזמן.

אז אני חוזרת לסידור, מנסה להמשיך "אלוהי נשמה שנתת בי..." אבל הראש שלי מפליג לזאת שאני צריכה לחזור אליה, לסידור עבודה שאני לא מצליחה למלא כי כולם סטודנטיות היום, לאירוע שסגרתי היום בערב, לתפריט שאני צריכה לשלוח להוא ולהם ולזאת שעכשיו בא לי לקרוע על כך שהתקשרה.

העבודה שלי היא מנהלת אירוח ואירועים במסעדת שף. ונראה שכל מי שאני עובדת איתו או מולו דואגים לעתיד שלהם, לבילויים שלהם, לחשבון הבנק שלהם, להשכלה שלהם ולזמן הפנוי שלהם. ואני כאן כדי לעזור להם בזה. בתחום האחריות שלי כמובן. לכולם יש חיים שהם צריכים לדאוג להם, אבל לחיים שלי אני אפילו לא מצליחה להגיע. ולכן בלי לשים לב, כל מה שרציתי להספיק ביום שלי לפני שאני מגיעה לעבודה, פשוט זז הצידה. ואיכשהו כבר הגיע אחה"צ ואני מוצאת את עצמי בעבודה.
ממורמרת, עייפה, כבדה, מגושמת ומרגישה מטופשת להפליא.

הגעתי לנקודת שבירה מנטלית במקום הזה בחיי, מודה. ועכשיו אני בדרך חזרה מהעבודה הביתה ואני בוכה. בוכה כמו ילדה שלא מוצאת את אמא שלה כשהיא הולכת לאיבוד. מנסה שוב ושוב, הלוך חזור, כל יום מחדש והנה שוב פעם נופלת, נאבדת.

"זה היעוד שלי בחיים אבא? מנהלת אירועים במסעדה? זה מה שיש לי לתרום לעולם שלך?"
אין לי זמן לחשוב לרגע נקי בלי הסחות דעת, אין לי זמן לפגוש חברות, משפחה מלבד סופ"שים, להיות בזמן איכות עם בעלי, ואפילו אין לי זמן ללכת לספר שלי. ומה עם סבתא שלי שלא בקרתי אותה כבר חודש ומשהו? חשבתי על כל זה ונשברתי. או מזעזוע מוח, או מזעזוע נפשי.

ברכבת ישראל רשום עכשיו על הריצפה לפני העלייה לקרונות "קודם יורדים, אח"כ עולם."
וכנראה גם בחייו של אדם, בשביל לעלות, צריך לתת לירידה, קודם כל, לקרות. גם אם לפעמים אני מרגישה כמו זבוב שמנסה למצוא את הדרך החוצה אל החופש שלו ולא רואה את הדרך למרות שהיא מולו, כי אם להתפטר זאת האפשרות היחידה שיש לי כרגע, אז גם אליה אין לי זמן. אני לפחות אני אתנחם בזה שאני בירידה, כי זה אומר שעוד מעט יתנו לי לעלות.

 
אולי עוד יבוא שינוי טוב, אולי אני בדרך להבין אותו.
ממני אליכם עם המון אהבה,
שניה.