חוסר בקליטה

כבר שבוע עבר בלי חג באמצע.
ובגלל שהשבוע הזה היה עם יותר ימי חול מקודש, החלטנו להתאים את עצמנו לסיטואציה וירדנו למוקד החול האולטימטיבי – המדבר.

יש משהו מיוחד במדבר. זה לא סתם דרום הארץ, זה עולם חדש שמתגלה אחריו. עולם יחיד במינו שמרחיק אותך מכל רעשי הרקע המוכרים ומדבר איתך בשפה שלו. עם השקט שלו, עם החיות שמתגלות בו, עם הנוף העצום שנוצר על גבי מאות שנים של חול, הכוכבים בלילה שמתגלים בו בלילה ועם חוסר הקליטה שלו שמכריח אותך להתנתק ולעבור מאדם מחושב ופרקטי לאדם זורם ודברן. עם כל אחד, גם עם השמיים אבל בעיקר עם עצמך.

ודיברתי. עם עצמי, עם הנוף שראיתי ועם החברים. היה אפשר להקשיב הפעם, בלי הסחות דעת, בלי רעשי רקע, רק אנחנו, הכוכבים והשקט. החברה שהכרתי בטיול הזה דיברה הרבה על תדרים. "אנחנו בתדר אחר" היא אמרה, ואני חשבתי על כמה אירוני זה שדווקא במקום הכי מבודד בארץ, שהחוסר קליטה שולט בו אנחנו מצליחים לקלוט תדר אחר משלנו.

אולי זה נכון? אולי עכשיו כשעברו כבר ימי החג שבהם הקליטה בינך לבין אלוהים הייתה חזקה יותר עם מגדילי טווח של קדושה, עכשיו כשאנחנו בימי חול וחזרנו לשגרה פתאום אנחנו צריכים לחזק את התדר הזה שלנו בכוחות עצמנו. כל הבקשות של "אנחנו רוצים חדש וטוב יותר" היו בעצם בקשה מאלוהים שיחליף לנו בסך הכל תדר? כי אנחנו רוצים תחנה אחרת, בחייאת אלוהים ואם אפשר אחת כזאת עם קליטה טובה יותר לאורך כל השנה, נמאס לנו מהתחנות שאנחנו שומעים שיר יפה ופתאום השדרנית מדברת איתך תוך כדי, בא לנו לשמוע שיר מהתחלה ועד הסוף, בלי חדשות מבאסות באמצע, בלי דיווחי תנועה, בלי הקדשות שקריות. תחנה כזאת כשאתה פותח את הרדיו אתה שומע שיר ש"יאו בדיוק חשבתי על השיר הזה!" או כזאת שבדיוק מדברים בה דברים טובים ומעניינים או גם כזאת שכשאתה ביום קצת פחות סימפטי אתה פותח את התחנה ואתה בשוק כי "אני לא מאמינה זה כאילו השיר הזה נכתב עליי!!".

ובכל זאת, במציאות הרבה פעמים את מחפשת תחנה וכל מה שאת שומעת זה רעש לבן. ואז מעיפים לך את היד מהגלגלת הזאת באוטו כי "גם ככה אין פה קליטה" . ואפילו שאת במדבר ואת יודעת שזה נכון, בכל ליבך רוצה לשמוע משהו, סימן כזה שאלוהים קולט אותך.

זה מפחיד לחשוב על זה שהקליטה בניכם לא כמו לפני חודש, פתאום צריך להתחיל באמת לעשות ולא רק להתפלל, זהו קפצנו למציאות התדרים הנמוכים מול התדרים הגבוהים, אבל מי באמת מנצח?

האם בכלום הזה שיש ברעש הלבן שכולם ממהרים להחליף בגללו תחנה באמת אין דבר חוץ מכאב ראש? אני מגבילה את הרעש הלבן לזמן שאין בו כלום, לא קורה בו שום דבר מיוחד והכל די נראה סתמי. ובמיוחד אחרי תקופה כזאת של חגים שבו הרגשנו בעילוי מסוים של חופש, של חגים, של התחלות חדשות אולי אנחנו מצפים שכל השירים הטובים או ליתר דיוק כל הדברים הטובים פשוט יפלו עליינו בבת אחת, לי לפחות הייתה מין ציפייה כזאת קטנה בתת מודע כנראה ואני עכשיו שמה לב אליה תוך כדי כתיבה, אבל האמת היא שלכל דבר יש את הזמן שלו והמקום שלו. ולפעמים הזמן והמקום באמת מעיפים לך את היד כי "אין פה קליטה עכשיו, תעברי את ההר קודם.." אולי באמת צריך לעבור את כל הירידות והעליות בכבישים המפחידים במדבר בשביל להגיע לאזור עם קליטה חלקה יותר. או לפחות עם ויי פיי.. קצת סבלנות.

מקווה שהקליטה בינכם לבין עצמכם טובה, הכל יגיע, בזמן שלו, במקום הנכון לו.

ממני אליכם עם המון אהבה,
שבת שלום

שניה