זיכרון ורגש

"I will survive…" זה השיר שהתנגן כשהסתכלתי על הרחוב שמשום מה פתאום תפס צורה שונה מלפני שבועיים. פתאום יש תנועה, הוא חזר לזוז קצת, לחיות קצת ואני תוהה עדיין אם זה חלק מההנחיות החדשות שהתווספו שוב או שפשוט לכולם מסביבי כבר עלה כל עניין ההתבצרות בבתים ואמרו לעצמם "מי ישמע בגללי כולה בנאדם אחד". נמאס עליינו הלבד הזה ,פתאום כולם מצאו תחביבים חדשים בחוץ בלי בתי הקפה והברים ומסתפקים רק בלשבת על איזה מדרכה עם כוס קפה שהביאו מהבית תוצרת "עלית" רק מתפללים שיעבור מישהו והם יתחילו איתו שיחה ככה סתם בשביל להכיר, לדבר עם מישהו, מה יש להפסיד? עוד חוויה מרגשת שאפשר יהיה לספר לילדים, להיות מוקף שוב באנשים, בחברה.

השבוע, הרגשתי את זה כמה חברה משמעותית כדי להרגיש, כי כשיום השואה הגיע השנה אני לראשונה עמדתי בחדר שלי שבדיוק שתי דקות לפני כן התעוררתי, ואני עוצמת עיניים רוצה להתחבר למה שאני מכירה כל שנה ולא מצליחה להרגיש. לא כי הרגע התעוררתי, כי אין לי ואני מאמינה שלכולם תחושת זמן. מה השעה, איזה יום היום, הכל מפתיע אותך פתאום, לשום דבר לא התכוננת מראש. כולנו רגילים ביום הזה לעמוד ביחד וגם אם לא ביחד גם אם זה בנתיבים של איילון כולנו חווים את זה יחד, בדרך כלל גם יש תמיד צילום של זה מהאוויר כל שנה וזה מרגש איך שכולם עוצרים הכל ונעמדים בשביל לזכור, לתת כבוד לגיבורים שבזכותם אנחנו כאן. מחוברים כולם לאותה דקה עם הצפירה שעוברת בשקט ובלי שנעשה משהו מיוחד, ככה פשוט להיות ביחד ולחשוב על זה, לזכור את זה. זיכרון פירושו חיבור, כשאנחנו זוכרים אנחנו מתחברים לאותו רגע וכשאנחנו מחוברים אנחנו גם מצליחים להרגיש. כמו מין פירמידה כזאת שדבר תלוי בדבר ואם נסתכל על זה גם לרגעים בחיינו כשאנחנו זוכרים אותם ואנחנו מצליחים גם להרגיש מה אותו זיכרון מעלה בנו שמחה, עצב, כעס...סימן שהתחברנו לאותו רגע.

אם גם אני נזכרת במשהו אבל לא מרגישה מהזיכרון דבר כנראה שזה לא משהו שכל כך התחברתי אליו רגשית. החיבור הוא מה שנותן לנו להרגיש לא רק לזכור.
במילה "זיכרון" מוזכרת המילה רכז- משהו מרוכז, מאוחד. כשאנחנו מרוכזים ביחיד אנחנו חזקים יותר וזה נראה לי מה הימי זיכרון באים בעצם להזכיר לנו. הביחד שלנו, אנחנו כעם. שדורות אחרי דורות מנסים למחוק ככה סתם בלי שום סיבה מיוחדת, לא באים בטוב להרבה אנשים. אבל כשאנחנו ביחד אנחנו חזקים, והנה קבלו תזכורת לזה.

אז מה אנחנו עושים כשהמציאות שלנו היום היא הדבר הכי רחוק מלהיות ביחד? אולי כדי שקודם כל נזכור ונדע שאדם הוא יצור חברותי , נולדנו לתוך חברה ויותר מזה אנחנו ניזונים מזה. לטוב ולרע, הדבר היחידי שניתן לנו כבחירה חופשית היא בחירה בסביבה שלנו. אנחנו יכולים לבחור מי תהיה הסביבה שלנו, מי יקיף אותנו ואיזה סביבה תפתח אותנו הכי הרבה. בתקופה הזאת אין לנו את האפשרות להיות ביחד עם החברים שלנו, אבל יש לנו בהחלט את האפשרות להתחיל ולבנות לעצמנו את איך שאנחנו רוצים שהחברה שלנו תראה הפעם. לא סתם אלוהים הפריד כוחות עכשיו והחליט שאנחנו נחייה בנפרד; כבר לא בנינו אחד את השני, התרכזנו רק בסביבה של עצמנו ולא בסביבה הכוללת וזה לא הייתה כוונת המשורר כשבאנו לעולם.

אנחנו צריכים לזכור טוב טוב שאנחנו לא סתם פה, יש לנו כל כך הרבה כוח בתור חברה כשאנחנו יחד, כל אחד והייחודיות שבו תורם את חלקו בלי צרות עין, שנאה וקנאה. בלי לזכור לאנשים את הדברים הפחות טובים שבהם ולהזכיר להם אותם.  אולי ככה כשיבואו עלינו ימי הזיכרון האלו שוב נזכור הפעם באמת, ואולי נבין כמה חזקים אנחנו כשאנחנו ביחד.
שנבנה ונעצים אחד את השני כל הזמן וגם מרחוק.
עם המון אהבה ואחדות,

ממני אליכם
שניה