"זהירות! כאן בונים"

בעיר שבה בונים גורדי שחקים של ציפיות, בניינים של תקוות וחומות של הגנה, קשה מאוד להתחיל לבנות הכל מהתחלה.
אחרי הכל, מדובר בפרויקט שהוא פרי יצירתך, את בנית את כל זה. במו ידייך יום אחרי יום, לילה אחרי לילה מוסיפה עוד לבנה ועוד בטון למגדל הדמיונות, הציפיות והחלומות שלך. ואז פתאום, מגיע מין הוריקן ומפיל לך הכל, כל מה שבנית, כל מה שבנית עליו, כל מה שאת חשבת שיהיה לך וכל מה שחשבת שיש לך.

ואז השאלה שנשאלת היא "מאיפה זה בא עכשיו?" בחדשות מודיעים על עלייה בתחלואה כל כמה דקות, לא חשבו להתריע גם בפני הוריקנים שבאים לנפץ מציאות ותקוות? ואז מי אשם? החדשות? ההוריקן? הבניינים? או בכלל היסודות?
שינויים בחיים יכולים להשפיע על האכילה שלך, על השינה שלך וגם לצערי - על החיוך שלך.
אני מסתובבת כבר כמעט חודשיים ותוהה עם עצמי או עם החברות "מתי אחייך שוב?"


כשההוריקן בא וניפץ את מגדל האמון שלי שום דבר לא הצחיק אותי כמעט, שום דבר לא ריגש אותי כבר ובכללי שום דבר לא עניין אותי. אבל אחרי מגדל האמון שקרס, ומגדל השמחה שלי מיד אחריו כבר היה לי מוזר מידי. אני אדם שהמהות שלו היא חיוך. לכל אחד, וכמה שיותר אז איך בניין שהיסודות שלו כבר בנויים כלכך חזק כבר 28 שנה יכול ככה ביום אחד פשוט ליפול?
האם כבר אז האינטואיציה שלי אותתה לי על סכנה מתקרבת ופשוט העלמתי ממנה עין?

בסופ"ש האחרון אני, חתול ושחר (שותפות שלי/משפחה שלי) הרגשנו כולנו שהיינו חייבות את החום של הבית היציב ביותר בחיינו, ולכן שעה לפני כניסת שבת התגנבנו אני והם לאוטו עם תירוץ מוכן בכיס לשוטר למקרה ויעצור אותנו בדרך העיקר להגיע הביתה. לבית שלנו.

חשבתי על זה שאני חמש שנים במצטבר חייה בעיר אבל מעולם לא הרגשתי כזה געגוע אמיתי לבית שלי, להורים שלי, לאחים שלי. כנראה רק כשהמציאות לוקחת אותך לקצה אתה באמת מעריך את כל מה שבאמת יש לך. הדבר הזה שלא משנה מה תמיד יהיה יציב למענך ואיתך.

כשחזרתי במוצאי שבת קיבלתי שיחה מחברה שלי נטלי. חברה שלי מימי הקורס בצבא והשאר היסטוריה. היא רואה אותי כל התקופה הזאת, היא רואה שאני נשברת ונמאס לה. ובצדק, גם לי נמאס מעצמי בתקופה כזאת. אז היא הפצירה בי "את באה איתי היום לשבת עם חברים" ואני ישר בהרגל של התקופה הזאת שהוא לא רגיל לי אמרתי לה "עזבי אותי מזה". אבל אישה, כשהיא רוצה משהו - אין לעצור אותה. במיוחד לא את נטלי. ולכן היא לא השאירה לי יותר מידי ברירות.  הלכנו, וכשהגענו, ראיתי בעצמי משהו שלא ראיתי כבר הרבה זמן. ראיתי את עצמי.

ראיתי את עצמי מנהלת שיחות על החיים עם אנשים שאני לא מכירה, מדברת, משתפת ופתאום גם.. מחייכת. אני לא חושבת שהם שמו לב לזה, אבל כשחייכתי פתאום, משהו בלב שלי התכווץ. קמתי מהר לשירותים וניגבתי כמה דמעות שפתאום התחילו לצאת בלי הכנה מוקדמת. הסתכלתי על עצמי במראה, דמעות קטנות וחיוך קטן מסתכלת על ההשתקפות הזאת ואמרתי לה "הנה, זה קרה. את שוב מחייכת!" לקחתי כמה נשימות והשארתי את המחשבות על הדיאלוג הזה בשירותים, מה עכשיו גם השתגעתי?! לא נורא מחר כבר אתעסק בזה...



החיוך כל אותו ערב לא ירד לי מהפנים, חיוך אמיתי כזה שנולד מלב מלא באהבה.
הם לא יודעים אותם אנשים טובים מה הם עשו לי באותו ערב, הם לא יודעים שהם עזרו לי להחזיר לעצמי, את עצמי. ועל כן, אני חייבת להם תודה ענקית. למחרת בבוקר באמת חשבתי על זה, קמתי מחויכת, פתאום גם צוחקת כי נזכרת במשהו מצחיק שאמרו באותו לילה. קמתי מהמיטה ושוב מסתכלת על אותה ההשתקפות מאתמול, היא שונה פתאום מאותה ההשתקפות שהייתי רואה בחודשים האחרונים כי פתאום, ראיתי שוב אותי.

הבנתי באותו בוקר משהו. כנראה שאי אפשר לצפות ולבנות מגדלי ענק בלי שלפני זה חפרנו מספיק עמוק בפנים. החפירה הזאת לפעמים לוקחת זמן אבל רק היא תעזור לנו לבנות את מגדלי הציפיה, התקווה, האושר והאהבה שלנו למקומות הכי גבוהים וטובים שיש.



מידי פעם במהלך הזה עוד נתקעים במקלות מההריסה הקודמת, אבל חייבים להמשיך ולחפור,
לכו תדעו? אולי בטעות עוד תמצאו זהב...
ממני אליכם עם המון אהבה, חיוך ואהבת חינם.
שניה.