ובמעבר חד מידי, חזרנו לשגרה. איזו שגרה?

המחשבה הזאת עברה לי בראש בלילה של אותו יום שלישי שהכריזו על "הפסקת האש" היה כבר לילה והראש שלי לא הצליח להבין איך אסון שהגיע רק היום בבוקר, אמור להביא את השלום והשקט בערב כאילו כלום לא קרה? כאילו למשפחות שלמות יש בית לחזור לישון בו הלילה, כאילו יש להם כל מה שהם צריכים חוץ מהתיק חירום שהם הכינו להם, אם הכינו בכלל.

ואני עומדת במרפסת ומסתכלת לשמיים, עדיין לא מאמינה שהולך להיות שקט, בטח עוד מעט יהיו יירוטים, או מסוקים או משהו. אבל רעש צווחני ומבהיל של אגזוז יורק אש קטע לי את חוט הריכוז בבהלה חמורה, כאילו כבר הניח שהסתגלנו לרעשים מבהילים אז מה זה כבר עוד רעש מבהיל לאוסף? או שלא הניח דבר ופשוט עשה כי רצה. גם לא מפתיע.

פעם חשבתי שאני יותר אוהבת בני אדם, אבל אז העולם הפגיש אותי עם אנשי האגוזים האלה,
שכל נסיעה שלהם מעלה לי את הדופק בכמה מאיות טובות ואת מד הסלידה שלי מהם עוד קצת.
למי זה טוב הרעש הזה? זה מרגש אותם להיות נטל על רדיוס כלכך רחב של ציבור?

לא חשוב, בכל אופן אותו הנטל הזה שנמצא עכשיו בחניון הציבורי והריק מתחת לבית שלי באמצע הלילה עושה עכשיו "חראקות" ו"צלאחות" עם הרכב השבור, אך המשופצר באגזוז הצווחני שלו.
ומשום מה, לרגע אחד כמובן שנאתי אותו, אבל גם הרגשתי חמלה והזדהות דווקא עם הרכב המסכן שלו.
כמוהו, גם אני עייפה, מותשת וכבר נמאס לי שכל פעם כשאני מרגישה שקצת התחלתי לתת קצת גז על הנתיבים של החיים, החיים שמו שלט ענק של "עצרי!!" בלי התראה מוקדמת. והבלימה הייתה חזקה מידי, מבהילה, ורועשת כלכך עד שכמעט יצא עשן.

המעברים החדים האלו בין חירום לשגרה כמו בלימה פתאומית לא מסתדרים לי עם ההלך רוח שמצפים שנהיה בו. כאילו לפני יום לא היינו תחת איום קיומי ממשי, תחת התקף לב יום יומי רק מההתראה בטלפון של פיקוד העורף, תחת רולטה רוסית של הטילים מאירן, יפגעו? לא יפגעו? למי החיים שלו הולכים להשתנות?

אנחנו לא צריכים מלחמה עם אירן כי להרגיש את הלחץ הזה, אנחנו בלופ של מלחמות ותקיפות מאז תקופת הקארה של פרעה. והנה אפילו הקארה חזר לאופנה והוגדר כתספורת הכי חמה לשנה הקרובה.

האויב שלנו חוזר אלינו כל הזמן בצורה או בשם אחר, משנה צורתו , רק הודיעו על הפסקת אש וכבר בבוקר של יום המחרת כולנו התבשרנו בנפילתם של שבעה גיבורים שנפלו בלחמיה בעזה.

סגן מתן ישי, סמ"ר רונאל בן משה, ניב רדיע, סמל רונן שפירו, סמל שחר מנואב, סמל מעיין ברוך וסמ"ר אלון דוידוב. ה' יקום דמם. ואני שואלת את עצמי את אותה השאלה כשהסתכלתי על אותו נהג בחניון הריק מתחת לבית שלי, "האם מתישהו באמת יהיה לנו כאן שקט?" האם אנחנו עם שהתברך בכישרון פנומנלי לשכחה מהירה ולדפדוף כל הצרות שלנו כלא היו? או שמא, אנחנו פשוט עם בהכחשה?

ובעודי שואלת וחושבת אם מתישהו אנחנו נקבל תשובה, אני נתקלת בסרטון של רב אחד מקריא משפט מסטיקר של חייל שנפל בשנה שעברה במלחמה. המשפט היה של רב סמל יובל ניר הי"ד : "הסיפור הוא לא אני, הסיפור הוא עם ישראל"
והמשפט הזה בא להזכיר לנו, שאולי האויב שלנו מחליף צורתו כל פעם מחדש ופעם הוא אירן, ופעם הוא חיזבאללה ופעם חמאס... אבל גם הגיבורים שלנו משתנים. ולהם יש מטרה אחת מול העיניים שבשבילם הם מקריבים את חייהם והוא – עם ישראל.

אז זאת תזכורת בשבילי, ולמי שצריך אותה, שאנחנו לא בהכחשה. אנחנו במלחמה של אור נגד חושך.
הגיבורים האלה נלחמים עבורנו בקרבות בשטח אש. ואנחנו צריכים לעזור להם בלהילחם עם האובים הפנימיים שלנו. שממהרים לשנוא, ממהרים לשפוט, ממהרים לצעוק ולכעוס.
זאת מלחמה על האור שלנו. עם כמה שנראה לנו חשוך עכשיו, עוד קצת, וגם השמש תעלה.
ביקשתי סליחה בלב מאותו נהג, ורק התפללתי שיגמר לו כבר הדלק.

ממני אליכם עם המון אהבה,
שניה.