התור לחביתה

קיץ, חופש גדול, חדר אוכל במלון בישראל. איזה מחזה.
התור לחביתות, ילדים רצים בין הרגליים של עובדים מבוהלים אחוזי חרדה, קונטיינרים של מזון והורים מעמיסים אוכל לפני שיגמר. צועקים לילדים לא לרוץ, אז הם רצים מהר יותר. המנהל משמרת מזיע מלחץ, התיירים בשוק. לא מצליחים להכיל את כל השפע הזה שנקרא ארץ זבת חלב ומלא קורנפלקס ואנחנו עומדים שם עם משקפי שמש על הפנים ורעב שלא מבייש את השעה האחרונה של צום כיפור, עומדים מטושטשים משינה וצופים בכל המחזה הזה שנקרא "ארוחת הבוקר".

אמא שלי תמיד אומרת שמלון טוב נמדד בשני פרמטרים עיקריים: הראשון זה האוכל במלון והשני זה האוכל בארוחת הבוקר במלון.

לא סתם אומרים שארוחת הבוקר היא החשובה ביותר. עובדה, כל קיבוץ הגלויות התקבץ עכשיו בחדר האוכל בשעה הזאת כדי לחזק את הטענה הידועה. ישראלים פשוט לקחו את זה צעד אחד קדימה. אומנם עם כפכפי הווינאס אבל צעד אחד קדימה. אל עבר התור המבוקש ביותר מאז התור לסייל בזארה – התור לחביתה.

בתור לחביתה יש מחזה נפרד בפני עצמו. הטבח עומד בפרצוף מובס ומנגן על חמש חביתות בו זמנית. כולם מרוכזים רק בו, בטכניקת ההפיכה המהפנטת שלו ומחזיקים ידיים שביצת העין לא תישפך. כמה אחריות יש עליו ברגע הזה. טיפת זיעה זולגת על מצחו, האם יצליח לעמוד במשימה? אפשר כמעט לשמוע את מחיאות הכפיים בראש של כולנו כשהוא צולח אותה, ואותו נושם לרווחה. איזו גאווה לאומית! שאפו.

בתור עצמו יעמדו לצידך האישה הנחמדה מהמאפייה השכונתית, הבן של בעל המלון, פנסיונרים, תיירים מאנגליה וגם כרישי נדל"ן. כל שרשרת המזון במדינה מתקבצת לתור אחד. בתור הזה זה לא משנה מי אתה ומאיזה שושלת באת, אתה תמתין.

כי אם לא תמתין ותשלוף את קלף הפרוטקציה שבמקרה יש לך בכיסא אתה תצא חזיר נהנתן שעליו מפגינים ב"הון שילטון עולם תחתון" מול כל התור העצום הזה. אז אתה מוותר מראש.

ככה שקורה דבר מופלא בתור לחביתות, בחופש הגדול, בקיץ, בחדר האוכל במלון. כולנו בשנייה אחת - שווים. אנשים שווים שרוצים חביתה לארוחת בוקר.

זה הזכיר לי את אתמול. כשעמדתי בפקק בכביש 2 בשעה 23:00 בלילה. היה לי מאוד קל לקטלג את האנשים שעמדו לצידי באותו פקק. ההוא עם המרצדס, ההיא עם הפיאט 500, הדוסים עם ה"דוסמוביל" שרשום עליו בגראפיטי "נ נח נחמן". כולנו מיהרנו למחוז חפצינו, כולנו עמדנו במקום. אבל כל אחד עמד עם הרכב שמייצג אותו ואת הסטטוס שלו.

וכנראה התרגלנו לאכול לארוחת הבוקר את כל הפוזה שאנחנו מייצרים ומשווקים לעולם כולו. אבל כשמגיעה ארוחת הבוקר האמיתית, בחופש הגדול, בקיץ, בבית מלון, בכפכפים - כל הפוזה הזאת לא נעלמת, כולנו עם אותו קוד לבוש ובשנייה אחת, כולנו אנחנו כאיש אחד.

פתאום יש לנו סבלנות לחכות לחביתה. האיש עסקים עם המרצדס למקושקשת, ההיא עם הפיאט 500 לביצת עין הפוכה והדוס מחכה לחמש חביתות עם גבינה צהובה.
הלואי ונצליח להביא ליום יום שלנו את אותה פשטות מהתור לחביתה.

ממני אליכם עם המון אהבה -

שניה.