תמונה ראשית

הפחד מעצמנו



הרהורים על עקרונות, מעשים, רצונות ומה שבינהם..אנחנו

אז השבוע הראשון של השנה החדשה שלנו התחיל לו. והשאלה שנשאלת האם באמת מרגישים את השינוי של ההתחדשות באוויר, או שצלה של שנת 2020 עדיין דבוק אלינו גם בשנה החדשה כמו הצל שפיטר פן נער החופש וסמל הנעורים הנצחי היה מדביק לרגליו?
ובכן לא הרבה השתנה בחוץ. השבוע הייתי בפגישה עם אחד המנהלים שלי, שמלבד מנהל הוא גם חבר טוב שזימן אותי לדבר על עבודה וגם לשיחת שימוע על החיים.

צילום: אלרן רוזנטל

באמצע כיכר הבימה על ספסל עם אוכל ובירה בטייק אווי שהזמנו מראש, שהחליפו את המסעדה הקבועה והמפונפנת שהיינו נוהגים להיפגש בה לפחות אחת לשבועיים לעבור על חומרים, רעיונות ושיחות על החיים.

כשהגענו לשלב "שיחות על החיים" בפגישה שלנו, היה נראה שלחברי המנהל יש בטן מלאה:
"את צריכה לדעת מה את רוצה! אפאחד לא יגיד לך מה את רוצה! רק את! אם תמשיכי לשחק בקטן יגיעו אלייך דברים קטנים, די זה משגע אותי לראות אותך ככה!" זאת הייתה שיחה שכל מנהל אחר לא היה יכול לעשות איתי. אבל הוא כן.
"ככה איך?" החזרתי לו בשאלה אבל האמת היא שידעתי את התשובה.
"ככה לא משתמשת ביכולות שלך, לא עפה על עצמך."
ובכן, הוא לא הראשון שאומר לי דבר כזה. אבל באמת שאני שואלת- מה הכוונה במשפט הזה "לעוף על עצמך"? איך עפים על עצמך? מה? גאווה כאילו? אני לא רוצה להיות אדם כזה. מעולם לא הייתי אז מה פתאום בגיל 28 להפוך להיות אחת כזאת? מה גם שזה לא צנוע חשבתי. מה אלוהים היה אומר על זה? תתלהבי מעצמך? לא. אלוהים לא אוהב את מידת הגאווה ככה לימדו אותי.
אז מה ואיך צריך לעשות כדי להיות גאה במי ומה שאת ויותר מזה – לעוף על זה?

סיימנו את הפגישה והודיתי לחברי המנהל על הפגישה ועל השיחה שמטרתה הייתה ל"יישר אותי" כמו שאומרים. הלכתי בחזרה הביתה בצעדים קלים עם מחשבות כבדות שרצו לי בראש בלי מנוחה. שאלות שלא חדשות לי אבל בשנה האחרונה במצב שכולנו היינו לנוכח הקורונה הם עלו קצת יותר לחלל המוח.

צילום: שניה הדר

בדרך חזרה לדירה דרך כיכר הבימה וראיתי את הצל ששנת 2020 עדיין השאירה אחריה.
את הזוגות יושבים שם לדייט על המדרגות, שותים יין מקווים שמצאו את האחד, את המשפחות עושות פיקניק עם הילדים על שולחן מבטון שהציבה העירייה ואת הזוגות המבוגרים עושים הליכת ערב ביחד.

חשבתי לעצמי שהמתחם הזה סיפק צפייה באבולוציה שלמה של עולם הזוגיות ואמרתי לעצמי, אם הזוג שיושב שם לדייט יסיים כמו הזוג המבוגר בהליכת ערב לאחר 60 שנות זוגיות הוא אכן ניצח, אבל אם לא – הפסיד זמן יקר.

עליתי לדירה והמחשבות עדיין איתי. נזכרתי בקטע שקראתי לפני כמה שני בספרו של הרב יונתן זקס ז"ל, בו ציין קטע של הסופרת מריאן ויליאמסון שזכה לפרסום רב ובצדק. הקטע הזה תמיד מהדהד לי בראש אבל גם נשכח לי במהלך הדרך. השיחה שהייתה עכשיו עם חברי המנהל הזכירה לי אותו והרגשתי שאני צריכה לקרוא אותו שוב. וכך היא כתבה:
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מידי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. האור שבנו, לא האפלה שבתוכנו, הוא שמפחיד אותנו יותר מכול. אנחנו שואלים את עצמנו "איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפיפה, מוכשר והאהוב?" למען האמת, איזו זכות יש לכם לא להיות? אתם ילדיו של אלוהים. כשאתם בוחרים לשחק בקטן, אתם א משרתים את העולם שלו..." וזה המשיך אבל באותו רגע שקראתי את זה הבנתי על מה חברי המנהל דיבר.
שכנראה אני פחדתי מעצמי תקופה ארוכה מידי. ומה שויליאמסון כתבה היה הסבר לפחד הזה שלי.

אתם ילדיו של אלוהים. צילום: שניה הדר

אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו וכל אחד נושא את הקסם הזה בתוכו.
עכשיו, עם כל הידע המתוק והמאיר הזה, מה הקסם שלנו? שלך? שלי?
בואו לא נהיה פיטר פן, הוא לא רוצה להתבגר, בואו נהיה ארץ לעולם לא. ארץ לעולם לא "אתקע יותר מאחורה", ארץ לעולם לא "אכבה יותר את האור שבי".
לא להיות מי שאנחנו לא. לא לפחד להיות מי שאנחנו כן.
מכל ליבי, אליכם.
שניה.


 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה