הלילה האחרון שלפני היום הראשון

אני זוכרת את היום הראשון לכיתה א' כאילו זה היה אתמול, וגם את היום הראשון לכיתה ז', ואת היום של הגיוס ואת היום של השחרור, ואת היום של הטיסה לטיול, ואת היום צילומים הראשון שלי ועוד הרבה ימים ראשוניים של רגעים משמעותיים בחיי. אבל יותר מ'היום הראשון' הזה, אני זוכרת את הלילה הזה שלפני. הלילה של לפני היום הראשון הזה שמלא בחוסר שינה, התרגשות, דמיונות על הכרית של "איך זה הולך להיות", את הבגדים שהייתי מסדרת על הכיסא לאותו "יום ראשון" (כדי שחלילה לא אשכח), ההבטחות וההסכמים שהייתי עושה ביני לבין עצמי עם עיניים עצמות "השנה אני אהיה מסודרת, אני אשקיע, אני אהיה חרוצה..." אבל כמו באגדה של סינדרלה, גם להתרגשות הזאת היה תמיד זמן קצוב ונהפכה וכבר ביום השני ההתרגשות הזאת התלבשה בדמות של דלעת השגרה והקסם התפוגג לו.



בזמן שאני יושבת בבר על גג קרלטון בערב יום רביעי עם כוס קוקטייל ביד וחצי אוזן מקשיבה לשיחת הטלפון של הבחורה ליד, אני נלחמת עם ההפרעות קשב ומתרכזת בלנשום, להסתכל ולהעריך רגע של חסד עם אוויר נעים על הפנים שהיה חסר לי כל כך בשבוע האחרון.
 
הגובה הוא עצום ואני רואה את האנשים למטה כמו גורי נמלים קטנים וחושבת לעצמי מעניין עד כמה אנחנו נראים קטנים בעיני אלוהים, ואולי גם בעיני עצמנו? הכל עניין של הפרשי גובהה בין מציאות לדמיון.



שום דבר לא השתנה, השגרה היא אותה שגרה ואני רק קיבלתי זווית ראייה אחרת למה שכולנו רואים יום יום - אנשי הספורט מזיעים על הטיילת, זוגות חולפים מחובקים על קורקינט, נגני רחוב מנגנים את שעל ליבם שלהם ומחכים לתורם נדיב וגם הים כמו תמיד, נמצא שם כדי להקשיב.
כל אחד מהאנשים האלה כנראה גם הרגישו את אותו הקסם של 'היום הראשון' מתישהו בחייהם ויכול להיות שאפילו ממש היום, ממש עכשיו. וגם הם, כמו כולנו היו עדים לתקיפה לאור יום על ידי השגרה. זאת שחייה איתנו יום יום אחרי ש'היום הראשון' מסתיים לו.

ראינו איך האימהות בכו מהתרגשות באחד בספטמבר, אבל מה קרה בשניים בספטמבר? האם מישהו הוציא מצלמה? או ניגב דמעות? כנראה שלא.

אולי בגלל זה האחד בספטמבר הוא היום שהכי עונה להגדרה של 'היום הראשון'- ההתרגשות, הציפייה, ההכנה.. ואז מגיע היום של אחרי ובועט את ההתרגשות לפינה.



בגדול אנחנו דור כזה שכבר די קשה לרגש אותו. אנחנו מחפשים ריגושים כל הזמן, בכל מקום. אם לא התרגשנו ממשהו - כנראה שזה לא משהו עם מספיק ערך עבורנו ואפשר להמשיך הלאה בחיפוש אחרי הדבר המרגש הבא.

האם יש לזה סוף? האם הרדיפה שלנו אחרי הדבר המרגש הבא תתחלף מתישהו ביצירה מחודשת של ריגוש בדברים שקיימים כבר בחיים שלנו?
לא מדובר בתחלופה, מדובר בהתחדשות.
אולי עכשיו דווקא בתקופה כזאת שהשנה הישנה שלנו תש"פ הולכת להתחדש עליינו לטובה בשנת תשפ"א, לחדש גם את עצמנו.



שנה עם שם מיוחד שכוללת בתוכה את אותיות ש.א.ף, (שאיפה), אולי זה מה שאנחנו צריכים. לחדש את השאיפה שלנו יום יום. כמו אותם ילדים שהיינו, עם השאיפה והציפיה ל"יום הראשון" שנהיה הפעם תלמידים טובים יותר, מסודרים יותר וחרוצים יותר. אבל רק לזכור הפעם לשמור את השאיפה הזאת גם ליום השני, השלישי והרביעי ואולי, הלוואי גם למשך כל השנה וליצור לנו הרגל של שאיפות יום יומיות אמיתיות כאלה שמצטרפות לשגרה ולא נדחקים לפינה בגללה. להגשים את עצמנו, להיות במקום שטוב לנו באמת להיות בו, להיות אנשים טובים יותר, חרוצים יותר ונחמדים יותר יום יום גם אחרי היום הראשון של השנה החדשה. בהחייאה מחדש האנשים שתמיד רצינו להיות.

ממני אליכם עם אהבה והערכה מחודשת כל פעם מחדש,
שניה.