הכל משתבש לטובה

יום חמישי, ארבע בצהריים. השמש שוקעת, הים זורם לו, הציפורים מצייצות, עוד מעט ערב, עוד מעט עבודה, עוד מעט אפשר להגיד סוף סוף "שבת שלום!" עוד מעט עוד קצת לפני שאשבור משהו מרוב עצבים!

שלוש שעות. שלוש שעות ושבוע שלם שבו אני אוספת רעיונות, כותבת מחברת, רושמת דברים שקופצים לי לראש כדי להרכיב בלוג, אבל אחד כזה טוב. כזה שיכפר על השבועיים האלה שלא כתבתי אפילו לא מילה! יותר נכון לא הצלחתי לחשוב על מילה, לא הצלחתי לחבר משפט. הייתי חולה כנראה דלקת גרון או אומיקרון או לא יודעת מה זה משנה בכלל הייתי פשוט מרותקת למיטה שהדבר היחידי שהצלחתי להוציא מהפה היה "אפשר מים?" בטון הכי מסכן ומובס שיש לי להציע. בכל אופן, בלוג כזה שיכול לצוץ לך לראש רק אחרי שבועיים שבהם לא הצלחת לעלות בדעתך דבר אחר מלבד שיעול.

ולאחר שכתבתי אותו והטפתי בו יופי יופי על קיימות, ועל אנושיות ועל כמה שצריך ואף כדאי לשלוט על המחשבות שלנו – הקובץ נמחק.כן כן, חמש מאות שבעים ושתים מילים שאספתי, חיברתי ותמצתי לבלוג שיחסית הרשים אותי, נמחק לי מול העיניים כאילו לא היה.

החלטתי שבמקום להתבאס עכשיו ולהתעצבן אני אנשום ואעשה את הדבר שהכי עוזר לי להירגע ולחשוב יצירתי – מקלחת או כל מקור מים אחר שיזרום עליי וישטוף ממני את הלכלוך שהתסכול שם עליי במכה אחת. רק שבמקום לשטוף את הבאסה ולעלות יצירתיות לראשי לא יכולתי, אדים של עצבים לא עצרו מלהגיע. וככה מצאתי את עצמי במקלחת לא יכולה להפסיק לחשוב על משהו אחר מלבד כמה עצבנית אני. אני מנסה לפתוח את הפקק של הסבון והוא לא נפתח. אני מנסה לפתוח יותר חזק ואז הוא מחליק לך מהאצבעות של הידיים ונותן מכה חזקה על האצבעות ברגליים. אני מנסה לכוון את הטמפרטורה של המים אבל הדיוק לא נראה באופק ושתי האופציות שאני מצליחה להגיע אליהם זה או כוויה דרגה 4 או הקוטב הצפוני עם פינגווינים חגים מסביבי במעגלים.

למה? למה אלוהי כל המחשבים למה לעשות דבר כזה?
ואז תוך כדי שאני מתלבשת אני חושבת על זה. הרגע בכל זאת סיימתי לכתוב בלוג על קיימות, אנושיות, סבלנות.. והנה, גם אני עומדת בחדר ארונות שלי מחפשת מה ללבוש ואני עצבנית טילים!! על מי אני עובדת אם ככה אני מגיבה?
ואז אמרתי לעצמי שאם אני ככה אז עדיף שאני לא אנסה בכלל לכתוב בלוג חדש. ואולי כדאי שאפרוש כבר כי כמה סבלנות יכולה להיות לעורכת שלי אליי וכמה סבלנות יכולה להיות לי אל עצמי? אם זה לא מושלם, לא מדויק ולא בדד ליין – זה לא שווה. אולי עדיף לפרוש.

נזכרתי לרגע במאמנת שלי להתעמלות אומנותית שהייתה לי בתיכון. שעות על גבי שעות הייתי חוזרת על אותו תרגיל כדי שרק תגיד לי "יופי!" על הקפיצה שלי. המילה הזאת "יופי" אומנם נשמעת סתמית וקטנה אבל מבחינתי ומבחינת שאר הבנות לקבוצה היא הייתה עולם ומלואו שיוצא מהפה של המאמנת הקשוחה. "יופי" זה כל מה שאת רוצה לשמוע, כי את יודעת שמבחינתה המילה "יופי" זה אומר שזה מספיק בסדר ויש עם מה לעבוד. כלומר "מושלם את מספיק טובה בשביל לא לפרוש".

בסופו של דבר - פרשתי.
לא בגלל סיפור קורע לב או פציעה חס וחלילה. פרשתי רק כי האמנתי שאם זה לא מושלם, לא מדויק ואם זה לא עומד בדד ליין – זה לא שווה. ועדיף כבר לפרוש. ואולי אם יהיה לי מזל, אצליח להגיע לשלמות במשהו אחר.

והנה אני יושבת ביום חמישי בארבע וחצי בצהריים, השמש כבר כמעט נעלמה לגמרי, כמעט ערב, כמעט עבודה, כמעט אפשר להגיד שבת שלום וכמעט לפני ששברתי משהו, מבינה שהכל משתבש לטובה. משהו שכבר הספקתי לשכוח עוד מימי תיכון, כנראה שאין מקום לשלמות בעולם הזה. אבל כן יש מקום להתעקש למרות שנכשלת, ולנסות שוב למרות שלא הצלחת, לכתוב למרות שנמחק לך ויש מקום לדרך ולא לתוצאה. אני לא פורשת יותר, יש לי דרך אחרת.

ממני אליכם,

שניה.