תמונה ראשית

הכל בראש שלך



בראש או לא.. אם לא מרגישים איך אפשר לחשוב על זה?

הכל בראש שלך.

זה משפט שהרבה קרובים אלי אומרים לי אותו לאחרונה. אני רק יכולה לחשוב איזה אסון זה היה אם באמת כל מה שהיה נמצא אצלי בראש היה מקבל חיים, ואני גם לאחרונה קוראת על זה הרבה על כמה כוח יש למחשבה עד כדי ליצור מציאות. ובכלל איזו עבודה קשה זו לשלוט על המחשבות שלנו.

הכל בראש שלנו
אתמול, הייתי בפגישת עבודה מהסוג הזה שלא הייתי בו הרבה מאוד זמן. (צילומים,סוכנים, עניינים..) והראש שלי התמלא בספקות לגביה, אולי גם קצת בחרדות ובתהיות. כן ללכת? לא ללכת?, אולי אבטל אותה כבר וזהו? ובכל זאת, הלכתי. אבל הלכתי אליה עם מטרה מאוד ברורה בראש-לסיים איתה כמה שיותר מהר ולחזור לעבוד כאילו כלום לא קרה.

בניגוד למה שהראש שלי חשב, הפגישה הזאת הלכה בצורה נעימה מאוד ואולי אפילו ארשה לעצמי להגדיר אותה ככייפית ומשחררת, וגם אפילו אם אין לפגישה הזאת בסוף משמעות עבורי, לפחות לא וויתרתי לעצמי. כשיצאתי ממנה הייתה לי דילמה אם ללכת לדירה ברגל או במונית. הראש חושב והאינטואיציה מחליטה ואני מוצאת את עצמי בהליכה ברגל בחום כבד ולח ברחובות תל אביב עם מסיכה על הפנים, אוזניות באוזניים ושלווה כזאת בלב של "זה מאחוריי".

התחלתי ללכת, ובאחת הפניות נכנסתי לרחוב שינקין וראיתי בתחילת הרחוב חנות פינתית של "יודאיקה" (מוצרי קדושה), נזכרתי שהרבה זמן רציתי לקנות נטלה חדשה אז נכנסתי.

"שלום, יש כאן מישהו?" הסתכלתי על החנות והרגשתי כאילו נכנסתי למערת הקסמים באלדין. הכל היה שם, ובשפע. עתיקות, מוצרי אומנות, נטלות מקרמיקה, מזהב, מכסף, מזוזות בכל הגדלים, ספריות מלאות ספרים מקיר לקיר, תמונות, סידורים ואפילו תכשיטים. "כן שלום אני כאן, במה אני יכולה לעזור?" גברת אחת יצאה לקראתי מאחת המבואות שם בחנות הקסמים, תוך כדי שהיא עוזרת לי לבחור נטלה מבין כל המבחר העצום שהיה שם, יכלתי לשמוע את המחשבות שלה שרצו לה בראש "מה לבחורה כזאת עם גופיה דקה ופירסינגים על הפנים יש לחפש בחנות כזאת?" וזה מה שאולי גם הכי יפה במסורת. רוצים או לא, היא מתגנבת פנימה אל כל אחד.
יש למחשבות הרבה כוח
ואני לא מאשימה אותה. אני יודעת שאני מטעה אבל היא הבינה במהלך השיחה בנינו שיש לנו הרבה דברים במשותף, שגם בעולם שלי יש מהעולם שלה. היא מצאה לי את הנטלה המיועדת ואני המשכתי לשאול שאלות והיא המשיכה לענות תשובות תוך כדי סיור בחנות שלה. נכנסנו למאין מבואה נוספת שהייתה בחנות "אני מצטערת על הבלגן, פשוט יש פה שיעור עוד עשר דקות, מלמדים כאן תניא לבנות אולי תרצי להצטרף?" הראש ישר אמר לי "אין לך זמן, את צריכה לחזור לעבוד" מה שנכון, אבל האינטואיציה שלי נתנה תשובה מהירה יותר וככה יצא לי בקול - "כן למה לא" .

זה לא היה במקרה, וזה לא היה שכל. זאת הייתה אינטואיציה.
חוה המוכרת הביאה לי צעיף והצטרפתי לשיעור.

"תפתחו בפרק ח'" הרבנית לאה ביקשה וחילקה לנו ספרי לימוד. ישבנו שם אני, לאה הרבנית ועוד גברת נחמדה וסקרנית בשם פרידה סביב השולחן. לאה התחילה להקריא ולהסביר לנו את הפרק. השיח סביב פרק ח' היה על המאבק בין השכל ללב, בין הנפש האלוקית ובין הנפש הבהמית, בין מחשבה לאינטואיציות. ואיך זה מתחבר לפרשת השבוע שלנו- "כי תצא" שמדובר בו על יציאה למלחמה אבל לא על כזאת עם עריפת ראשים וניצחונות והפסדים בין שני עמים או מחנות, אלא על המלחמה על היצרים שלנו, על המחשבות שלנו ואולי גם לפעמים על אינטואיציות מוטעות- שלנו.

זה הזכיר לי שהמורה שלי ליוגה תמיד אומרת שצריך לדעת לנשום, וכדאי אל הבטן כי אנחנו אוכלים הרבה אינטואיציות במהלך היום שלנו.

יש למחשבות הרבה כוח, אני יודעת. אני גם באמת מאמינה שהם בהחלט יכולים ליצור מציאות, אבל אילולא האינטואיציה שלי באותו יום, כנראה שלעולם לא הייתי פוגשת את חוה המוכרת, הרבנית לאה ואת פרידה הסקרנית שלימדו אותי שם בחנות הקסמים ששום דבר לא קורה סתם.
לא הייתי לומדת את פרק ח' שלימד על השילוב בין שכל לרגש ולא את פרשת השבוע שמזכיר לנו שיש לנו עכשיו זמן יותר מתמיד לעבוד על היצרים, התשוקות, המידות ואולי גם על הרגשות שלנו
תקשיבו לאינטואיציות שלכם, זה לא סתם קורה.

ממני אליכם,
שניה


 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה