החיפוש אחרי האחריות

כשהביוב בבית נסתם ועולה על גדותיו יש שני דברים שמצופה ממך לעשות: הראשון – זה להתבאס כמובן. השני -להזמין אינסטלטור וכמה שיותר מהר.

מה שלא מצופה ממך לעשות, זה דווקא לצחוק. ממש להיקרע מהתסכול. אה וכמובן לנסות לחפש תובנות רוחניות תוך כדי שהבית שלך מוצף בפסולת.
אבל זה מה שקרה.
הבעיה השטחית מתחילה ברגע שההצפה קורת בסוף ארוחת שישי ואין לך עם מי לדבר. הבעיה העמוקה יותר ממשיכה בזה שאת מבינה כמה את מחפשת את עצמך על קטנות.
את רק גורפת וגורפת ומוצאת אותך כועסת על עצמך. ממש מאשימה, איך הגעת למצב הזה? למה את לא מקפידה להזמין אינסטלטור פעם בחודש (כאילו זה משהו שנהוג לעשות.) סתם כדי שיזרוק מבט שיראה שהכל בסדר. כאילו לא משנה מה היה קורה הייתי לוקחת על עצמי את האשמה. כאילו הצפה מתחת לארון במטבח זה משהו שאפשר לצפות מראש ולהאשים מישהו ספציפי.

חכם סיני אמר פעם, שהעולם החיצוני שלנו הוא השתקפות של העולם הפנימי שלנו. וכשההצפה הזאת קרתה, והתובנה הזאת צפה יחד איתה, הצלחתי לראות בבירור מה העולם הפנימי שלי מנסה לסמן לי – יש הבדל בין "לקיחת אחריות" לבין "לחפש אחריות לקחת" והתפר בין שתיהן דק מאוד. אצלי לפחות.

אני זוכרת שכשהייתי ילדה ביסודי, אירחתי חברה מהכיתה אצלי בבית. כל כך התרגשתי שהיא באה לישון אצלי ותכננו לראות סרט לפני השינה ולספר אחת לשנייה סודות ולשחק בברבי החדשה שלי. אבל אז בארוחת הערב אכלנו מרק, ואני לא יודעת מה קרה בדיוק ואשמת מי זה היה אבל היא הקיאה. ואני ישר עשיתי אחד ועוד אחד שאומר "היא אכלה מהאוכל שלי, בבית שלי והקיאה. אז זה בטח בגללי". היא ביקשה מאמא שלי שתתקשר לאמא שלה שתבוא לאסוף אותה. שאלתי את אמא שלי מה עשיתי לא בסדר? אני והיא אכלנו מאותו הסיר, את אותו אוכל, ואני לא הרגשתי כמוה. אז למה היא ככה ואני לא? היא אמרה לי שזה כנראה משהו שהיא אכלה או הרגישה לפניי ואין לזה שום קשר אליי. אבל אני? ואוו, התביישתי כלכך. כל מה שיצא לי מהפה זה "סליחה אני מצטערת". וכשהיא לא ענתה לי ב"הכל בסדר זה לא אשמתך" האשמה רק הלכה וגברה אצלי. התחלתי לחפש אצלי מה עשיתי לא בסדר, אולי המרק היה חם מידי? השקדי מרק לא היו טובים? אולי הייתי צריכה לשאול אותה אם בא לה בכלל משהו אחר ולא מרק?

כשאני חושבת על זה, אין פלא שעם השנים הצטבר אצלי חוסר ביטחון מסוים באירוח. מה יקרה אם שוב אחד האורחים לא ירגיש אצלי בטוב? גם אם אין לזה כל קשר אליי, אני פשוט לא אצליח להתמודד עם האחריות שאני מחפשת לקחת.
וזאת התובנה שצפה לי. בין גריפה לגריפה בערב יום שישי וביום שבת שלמחרת. ופגשה אותי שוב השבוע, ביום הולדת ה33 שלי: בשביל להתחיל לחיות את החיים שלך, את חייבת להפסיק לחיות דרך אחרים.

מעגל החברים שלי משנה לשנה משנה צורתו וזה מורגש. מתרחב, מצטמצם, אבל מדייק את עצמו. וכשאני חושבת על מה שהחכם הזה אמר, אין פלא. כי גם העולם הפנימי שלי משתנה משנה לשנה. מצטמצם, מתרחב, אבל מדייק את עצמו.

בהתחלה, כמובן חיפוש לקיחת האחריות הגיעה ויחד איתה גם האשמה מיהרה להיכנס. "מה את מצפה? את לא יודעת להיות חברה באמת. את לא יודעת לשמור על קשר, את גם לא דיברת איתה/ו הרבה זמן. לא אמרת לה ולו מזל טוב..." אבל אז נזכרתי, בילדה הזאת שרצתה לארח חברה אצלה ונחלה כישלון, באותה ילדה שיש לה פחד לאכזב את כל העולם כל הזמן, באותה ילדה שרק סופגת ביקורת קשה בעיקר מעצמה והחלטתי שדי.

ושכמו שהעולם הפנימי שלי משתנה ומדייק את עצמו, ככה העולמות של שאר האנשים בעולם פועלים.
מסתבר שכולנו בסך הכל ילדים עם עולמות פנימיים שמסתובבים בעולם, מחפשים דיוק.

מזל טוב! קיבלתי תובנה יפה ליום הולדת 😊
ממני אליכם עם המון אהבה,
שניה.